מה אנחנו, קורבן או מקרבן? בחודשים האחרונים אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים ומתוסכלים מול דיווחים מהעולם על הפגנות נגד ישראל, התנכלויות כלפי סטודנטים ישראלים באוניברסיטאות, גינויים גורפים והאשמות ברצח עם. הרי 7 באוקטובר שם אותנו בעמדת הקורבן, איך זה שבעיני חלקים נרחבים מהעולם אנחנו הרשע הגדול? למה הם לא רואים שהמציאות כוללת מלחמת אין ברירה לאחר טבח אכזרי? האם העולם לא מסוגל לראות את התמונה הגדולה או, אולי, אנחנו אלו שמפספסים אותה? התשובה, כנראה, היא גם וגם.
אבל רגע, בואו נימלט קודם מפח הזבל שהוא המציאות אל ידידתנו הטלוויזיה: הדבר היפה שעושה "אייל קטן" - הלהיט האחרון והמוצדק מאוד של נטפליקס - היא להתבונן באופן עמוק, מורכב ורב ממדי במשמעות של להיות קורבן. "אייל קטן", למי שטרם צפה, הוא הכינוי שהעניקה מרתה (ג'סיקה גאנינג בתפקיד משגע), סטוקרית בריטית וללא ספק מתמודדת נפש מסוג כלשהו, לדוני (ריצ'רד גאד, יוצר הסדרה), ברמן בשנות ה-20 לחייו שמנסה לפרוץ כקומיקאי. זה לא מאוד מצליח לו, בעיקר כי הוא קומיקאי גרוע, אבל למזלו ולמזלנו בקע מתוכו תסריטאי מצוין שלקח את האירועים שקרו לו במציאות ויצר מהם את הסדרה הזו.
כשמרתה נכנסת לבר שבו דוני עובד והוא, מתוך רחמים על האישה המשונה, נותן לה כוס תה, הוא לא מתאר לעצמו שהיא עומדת לפלוש לחייו בשלל אופנים מלחיצים שיעוררו מרבצם גם טראומות קשות שחווה בעבר. הסדרה כוללת המון טריגרים. היא קשה לצפייה, לא צפויה, מעיקה ומלחיצה. אם בימים אלו הנפש שלכם לא יכולה לעמוד במשהו מעבר לרילז של צבי גינה על סקייטבורדים מיניאטוריים - עדיף לוותר לעת לעתה. כולנו קורבנות התקופה.
למרות שדוני הוא הקורבן של הסטוקרית, הסדרה מלאה באמפתיה גם כלפיה. אנחנו מבינים שהיא לא תקינה לגמרי, הפגיעות שלה שקופה, יש בה הזדקקות לקשר ומשהו ילדי ומעורר רחמים. גאד, היוצר, מראה לנו את כל הדברים האלו באנושיות יפה. למרות שהוא הקורבן, הוא מצליח להסתכל באור חומל גם עליה. במקביל הוא חוקר, בכנות גדולה, את כל הפעמים שבהן הוא הפיק תועלת מהסטוקינג ומהיחס הבלתי פוסק של מרתה. את האופנים שבהם זה הרים לו ושירת את המבנה הנפשי הספציפי שלו. זה לא הופך את ההטרדה לאשמתו וזה גם לא פוטר את מרתה מעונש, זה פשוט מספק תמונה עגולה של מערכת היחסים ביניהם. הוא עדיין הקורבן שלה, היא עדיין המקרבנת שלו וגם, ללא ספק, קורבן של מישהו אחר שהפך אותה למי שהיא.
עכשיו, מבחינת חלקים נרחבים בעולם אנחנו אשמים בכיבוש רב שנים ובהרג של עשרות אלפים חפים מפשע בעזה. מבחינתנו, אנחנו הקורבן של זוועות 7 באוקטובר ועוד לפני כן, של השואה, של האנטישמיות שעכשיו שבה ומרימה את ראשה. אבל הגיע הזמן למבט קצת מורכב יותר, אם סדרה בנטפליקס מסוגלת אז בטוח שגם אנחנו. כי אי אפשר גם להתלונן על השטחיות של זועקי "מהנהר ועד הים" וגם ללקות בה בעצמנו. עברנו דבר נוראי ב-7 באוקטובר, אבל גם בעזה יש חפים מפשע שמתים ללא הצדקה. שתי המציאויות האלו יכולות להתקיים יחד, אנחנו שותפים למעגל הסבל, אנחנו קורבנות שלו ומחוללים אותו.
אי אפשר להיתקע במעגל נצחי של קורבנות שבמסגרתו מטרת העולם היא להסב לנו סבל ולנו אין אחריות על כלום - להיות מן שרה נתניהו, שמבחינתה כולם מתנכלים לה ולמשפחתה ולתמונות הפוטושופ שלה, בלי לקחת בחשבון שהיא אדם חזק ועשיר ועם מלא כוח. מערך הכוחות לא מאפשר לה להיות הקורבן בסיפור הזה, והוא גם לא מאפשר לנו להיות רק הקורבן בסיפור שלנו.
בעשור האחרון דיברנו המון על מושג הקורבן, והתרגלנו לראות אותו כמוחלט, 0 או 1. אבל האמת היא שמדובר על רצף. לפעמים אפילו מעגל, עם קורבנות שהופכים למקרבנים. אם אנחנו רוצים הכרה כקורבן, אנחנו צריכים להודות גם בחלקים שבהם אנחנו המקרבנים ולהסכים לראות את התמונה הגדולה יותר, זו שכוללת גם את הסבל בעזה. זה לא מבטל את הסבל שלנו, גם לא את האנטישמיות של חלקים מסוימים בעולם, אבל זה מאפשר ראייה מורכבת ומדויקת יותר של המציאות ושל מערך הכוחות.
הכרה במורכבות לא פוטרת מאחריות, אבל היא מאפשרת חמלה, תיקון ובניה מחדש. וכרגע, זה הכי הרבה שאנחנו יכולים לקוות לו.