השבוע התהפנטנו לטקס הלוויה של המלכה אליזבת' - הסבתא של כולנו, מתברר. חלקנו צפינו בו בערוצי הטלוויזיה, חלק באתרי החדשות, ב"הארץ" הוא סוקר בלייב, דקה אחר דקה. אינספור אייטמים, כולל הכותרת היפה ורבת הרגישות: "10 ימים בארון: איך הגופה של אליזבת' לא מסריחה?", שכוללת את כל מה שרציתם לדעת על נוזל חניטה ולא העזתם לשאול. תוסיפו לזה ידיעות על היחס כלפי הארי ומייגן בחתונה (הושיבו אותם בפינה), על הטקסים המוזרים (למשל, טקס שבירת המקל שמסמל כי כל מי שהיה בשירות המלכה משוחרר מתפקידו) וכמובן הגילוי המרעיש שהנסיכה שארלוט בת השבע חבשה כובע רשמי בפעם הראשונה, ותקבלו חתיכת כיסוי תקשורתי.
וזה לא רק הטקס עצמו: דיוני רשת ענפים הנוגעים ליורש הנבחר, פולמוסים בנוגע לגילו המבוגר של צ'ארלס ותהיות - מדוע הכתר לא עבר ישירות לוויל וקייט? ואיפה בעצם הארי בסדר הירושה, לפני או אחרי ג'ורג', שארלוט ולואי? אחרי, ברור. גם ממים ברשת על מבצע סבתא (בתוספת איזה "גיל 96, הלוואי על כולנו") ועובדות מלכותיות אזוטריות (הידעת שכל הברבורים בממלכה שייכים להוד רוממותה?) שנזרקו כלאחר יד והנה, ככה נראית אומה שמרכינה את ראשה. ולא, לא מדובר על האומה הבריטית. כאילו, גם הם מרכינים, ברור, זאת המלכה שלהם, אבל מה התירוץ שלנו? למה הישראלים כל כך מושקעים רגשית במותה של אליזבת' ובכלל, בבית המלוכה? מה פשר האובססיה שלנו - דמוקרטיה מזרח תיכונית נעדרת מלוכנות מלבד אינספור נסיכים של אמא - לארמון הבריטי?
נכון, הם מעניינים אובייקטיבית, לא רק ישראלים. ועדיין, כמות הידע שיש לנו על הנסיכה דיאנה, כולל האזנה לפודקאסטים, צפייה בסדרות דוקו וב"הכתר" וקריאת ביוגרפיות (ממש הרגע תורגמה לעברית הביוגרפיה "דיאנה - הסיפור האמיתי"), היא הרבה מעבר לממוצע. אולי זו שארית של המנדט הבריטי, מהרגעים הספורים שהרגשנו כמו קולוניה מיוזעת, אנחנו ושבט הקיקויו בקניה. למרות שאנחנו כבר ממזמן ארה"ב - מדינה שבירתה היא ראשון לציון - עדיין יש בנו חלק זערורי שזוכר, שהוטמע. כמו האנגלית אצל ההודים, רק במקום שפה רשמית קיבלנו קשר רגשי למשפחה שאנחנו לא חלק ממנה. פחות שפת אם, יותר המלכה האם. מה נאמר, לא כזה עוזר בקבלה להייטק.
ויכול להיות שהמשיכה הזאת היא למשאב הטבע שמעולם לא התקיים בישראל, שכולל מחצבים כמו נימוס, סדר וטקסים. אנחנו מתפעלים מדברים שאין לנו, כמו נוקשות דקדקנית והקפדה על קוצו של חפת, על הזווית מדויקת של 65 מעלות שבה תעמוד נוצת הפסיון על כובעה של המלכה ברויאל אסקוט, שהרי מה שווה פסטיבל סוסים ללא כובע. דווקא בגלל שאנחנו ההיפך הגמור מכל זה - אנחנו שלוכים ופרטאצ'ים, מבוססי חלטורה, סומכים על ניסים, משגשגים בברדק וטקסים רשמיים אצלנו נראים כמו פריסת בוקר - יש משהו בפורמליות המטורללת הזאת שקוסם לנו, שמעניק תחושת ביטחון. טבעי שאומה שנחצבה בפלקל תתעלף מרשמיות, מכללים וממשפחה אחת שמצייתת להם.
אנחנו גם מהופנטים לדרמה, ברור. כי מבעד לחרכי הברזל המלכותיים הכל זולג החוצה - השנאות, הריבים, הקטטות, האנושיות. הרי בני משפחת המלוכה הם הרמה הכי גבוהה של סלבס. בניגוד לפשוטי עם שצריכים לעשות משהו בשביל לעניין, הם פשוט נולדו ככה. ולזכותם יאמר שהם הקפידו, לאורך השנים, לספק מידה נאה של שערוריות. בעצם, הם כמו "יורשים" רק עם כתיבה ומשחק פחות טובים (ועדיין, לך תנצח טלוויזיה בריטית). מדורי הרכילות מנתחים את היחסים בין קייט למייגן לפי זוטי זוטות של זווית ישיבה, מומחי שפת גוף מוזעקים למערכות החדשות ומסבירים ששילוב רגל ימין מעל שמאל מעיד על עוינות בעוד רגל שמאל מעל ימין מעידה על תיעוב, ואנחנו רק מבקשים עוד. בעיקר מהן, כי אנחנו מכורים לסיפורים על נסיכות שמגיעות מבחוץ - דיאנה, קייט, מייגן. כי בראש שלנו גם אנחנו כאלה, האאוטסיידרים שצריכים להבין איך להשתלב בארמון.
ואולי אנחנו לא אובססיביים לבית המלוכה רק בגלל המלכותיות, הפנטזיה והייצוג של כל מה שאנחנו לא, אלא גם בגלל מה שאנחנו כן. המשפחתיות הצמודה הזאת, הכל כך חונקת וסמיכה, היא משהו שאנחנו מכירים מקרוב. ישראל היא מדינת חמולה, ומה חמולתי יותר מהפמיליה של בקינגהאם? יחסים בין הורים לילדים, בין אחים ובין גיסות, בסוף זאת הדרמה האמיתית של החיים. כמה שלא נתמקד ב"המלוכה" שב"משפחת המלוכה", בסוף זאת המשפחה שמסעירה, זאת תמיד המשפחה.