רק סיימנו יום העצמאות ללא זיקוקים (או עם זיקוקים שקטים) וכבר לפנינו ל"ג בעומר ללא מדורות, ואתם יודעים מה זה אומר: שובו של פולמוס הטרלול הפרוגרסיבי! איזו שמחה. אבל רגע - ברור שעדיין יש מדורות בל"ג בעומר, פשוט במקומות מצומצמים ומפוקחים, וחלקן מוחלפות בסיורי עששיות, או מדורות ללא אש, או כל מה שכולל מצבור של ילדי גן מפוהקים שנפגשים בשקיעה על חוף הים כדי לאכול מרשמלו חרוך.
אין בזה את הקסם והריגוש שהיו בילדות שלנו, זה ברור. הילדים שלנו כבר לא יגנבו עגלות סופר או עצים מאתרי בנייה, הם יצטרכו לחכות להזדמנות אחרת בשביל לקבל זריקת טטנוס כתוצאה ממסמר מזוהם שנתקע להם ברגל. אין ספק, ל"ג בעומר של פעם השתלב יפה בסגנון ההורות המקובל דאז שכלל בעיקר הזנחה. אבל כזו שצמחנו ממנה, כי כולם יודו שיש תחושת הרפתקה אמיתית במדורות, בתפוחי אדמה מפויחים, בריח של עשן בבגדים ובשיער. לשרוף זה כיף, אש זה מהפנט, כולנו פירומנים בפוטנציה.
ל"ג בעומר הוא אחד החגים הכי מרגשים כילדים בדיוק בגלל תחושת הסכנה הזאת, הקרבה לאש. וזו לא רק תחושה - ידוע שבל"ג בעומר אחוז הפניות למיון עקב בעיות נשימה, שאיפת עשן וכוויות עדיין גבוה. בילדות שלנו, אגב, עדיין לא הייתה נפוצה התופעה המבעיתה של השלכת חתולים וכלבים למדורות, שהחלה בעשור או שניים האחרונים. אם היו שורפים משהו זה בובה ענקית של היטלר (ילדי ניינטיז: סדאם חוסיין) שהתמוטטה בהתלהבות אל תוך הלהבות.
אז כן, מותר להתרפק על ל"ג בעומר של פעם. לגיטימי להתגעגע, ממש כמו שלגיטימי להעלות טיעונים נגד מדורות בתקופה הנוכחית: זיהום אוויר מטורף, סכנת שריפות שעלולות להתפשט, כאב הלב שבשריפת עצים, סכנות בריאותיות. יש הרבה דברים כיפיים שעשינו פעם ושהיום נוותר עליהם כי אנחנו מודעים יותר בריאותית או סביבתית. לעשן, למשל, לאכול מרגרינה או לגור בתוך פלטות מטוגנים. היה כיף? בטח, מה יותר כיף מלעשן? אבל הפסקנו עם זה כי מתחשק לנו לחיות.
אגב, אפשר גם להזכיר של"ג בעומר הוא חג אהוב, אבל לא כזה שמוזכר בתנ"ך או בגמרא, ושמדורות הן מנהג ישראלי ולא דתי, כך שוויתור עליהן הוא לא הפרה של מצווה כלשהי. ממש כמו שמשחק בחץ וקשת הוא לא מצווה של ל"ג בעומר, אלא מנהג שלא באמת תפס בקרב הציבור. ואיזה מזל, תחשבו על אחוזי פציעות החצים שהיינו צריכים להתמודד איתן.
הוויכוח על מדורות ל"ג בעומר לגיטימי, משני הכיוונים, אבל הוא גדול יותר מחג ספציפי - ונוגע ליחס שלנו למסורת כולה. הרי בשנים האחרונות אנחנו מביטים בכל החגים דרך משקפיים אחרים: השתקנו את הזיקוקים בשביל להתחשב בהלומי הקרב וחיות המחמד, עברנו לסוכות קנויות ואקולוגיות שמרכיבים כל שנה מחדש בשביל להתחשב בטבע, חלקנו קראנו בפסח הגדה אלטרנטיבית כי אנחנו בעיצומה של המחאה הישראלית הגדולה של העשור האחרון, ומבחינה סימבולית היה נכון לנו להקריא טקסט מעודכן. חלק מהשינויים מבאסים, חלק לא, אבל מאחורי כולם יש היגיון ומחשבה.
כיבוי המדורות הוא רק חלק משינוי חברתי גדול יותר שאנחנו עוברים, שבמסגרתו מתאימים את המסורת לנסיבות חדשות - לאמונות, להתפתחויות רפואיות או מדעיות, לתפיסות מוסריות משתנות. ל"ג בעומר כולל גם את ההילולה במירון, וזה דווקא אקולוגי לעשות מדורה אחת לכל כך הרבה אנשים, אבל גם במסורת הזאת כדאי לערוך בדיקות, התאמות ושינויים, כדי למנוע אסונות כמו זה שכבר התרחש.
ואם כבר מירון, אחד ממובילי ההילולה השנה הוא אליעזר ברלנד, מנהיג ברסלבי שהורשע במעשים מגונים ותקיפה ונחשד בעוד לא מעט פלילים די מחרידים. וזה קשור, כי הוויכוחים בחברה הישראלית הם תמיד על הלגיטימיות של שינוי המסורת, אבל גם על היאחזות במסורת משלמים הרבה מחירים. מסורת - וזה תקף למסורות דתיות וחילוניות - מגיעה הרבה פעמים עם כבוד לאנשים לא ראויים, או עם מיזוגניה, או עם פגיעה בחלש (הלומי הקרב במסורת הזיקוקים החילונית, למשל). אמנם לבטל מדורה בל"ג בעומר זה מבאס, אבל אפשר להסכים שגם להדליק אחת בחברת עבריין מין על הר מירון זה לא משהו.