השימוש בפייסבוק לייב לגיטימי בשני מקרים: אם אתם עובדים/שבויים בדאע"ש ורוצים להעביר מסר, או אם יש לכם אישיות גבולית וצבעונית ובדיוק קניתם מסיכת צ'ובאקה. כל היתר צריכים להתמודד עם העובדה שהם גרמו לשרשרת של עוגמות נפש בגין שעמום הזולת ונוטיפיקציית ספאם שמקבילה בזבליותה להזמנה לקנדי קראש סודה.
נוטיפיקציות כידוע, הן רכבת הרים רגשית. כשאנחנו רואים אותן ליבנו מקפץ בהתרגשות – אלוהים אדירים מישהו העניק לנו יחס! אך מיד אנו צוללים לתהומות היגון והרוגז כשאנחנו מגלים שמדובר בחבר ש"מתעניין באירוע המתרחש בסמוך אלינו" שזאת, אגב, סיבה מוצדקת לעזוב את המרכז לטובת מצפה מבודד בצפון. אף אירוע לא יהיה קרוב אלינו, אף אדם לא יטריד אותנו בהתעניינות בו. זאת גם הסיבה שבגינה בכל פעם שמישהו מעלה תמונה של תינוק שחוגג שנה ואנחנו כותבים מזל טוב, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה ללחוץ על סטופ נוטיפיקישיין. כל דבר שקשור אלינו הוא מדהים אבל כל דבר שלא, מיד כרוך בתחושת החמצה.
והנה לייב מערוץ מזג האוויר, אל תפספסו:
אז בסדר, ביטלנו את ההתראות המרגיזות, ועדיין הלייב הוא טעות כי הוא מחזק את הרושם השגוי שלנו שאנחנו מרכז העולם. כלומר, אנחנו באמת מרכז העולם, אבל זה עולם שיצרנו בעצמנו - אנחנו מוקפים בחברים שעושים לנו לייקים, כל יום או יומיים עולה לנו זיכרון שחלקנו לפני שנה או שנתיים או חברות שהחלה לפני שלוש או ארבע שנים. חוגגים לנו יום הולדת על הוול ואנחנו מוקפים באנשים שבגדול די מסכימים איתנו על נושאים. אלו שלא, עלולים להיחסם על מנת שלא נבזבז עליהם אנרגיה. זה נוח וזה כיף והלוואי שגם החיים האמיתיים היו ככה, אבל זה גם שקרי. כי לא כולם חושבים כמונו, לא כולם חברים שלנו, לא לכולם אכפת מיום ההולדת שלנו. פייסבוק גורם לנו להרגיש חשובים ומלאי משמעות למרות שהמציאות היא יותר סנאפצ'טית – כל דבר שנגיד יעלם אחרי 24 שעות ואף אחד לא זוכר שום דבר שלא קשור רק לעצמו.
וכאן נכנס הלייב. איכשהו, אנחנו מרגישים שאם כל סטטוס שלנו חשוב עד כדי כך שיש סיבה לחלוק אותו מדי שנה כשהוא קופץ לנו בממוריז, אז יכול להיות שאנחנו משמעותיים מספיק גם על מנת לשדר את עצמנו בלייב לעולם. אנשים צריכים להפסיק ברגע זה את כל מה שהם עושים ולהסתכל עלינו כי סוף סוף הם יוכלו לראות אותנו באופן אותנטי ונטול פילטרים, אנחנו הרי הפרק הכי טוב של "מחוברים" שמעולם לא שודר. וזאת טעות. אנחנו לא. החיים הם רצף של רגעים משעממים שמהם אנחנו בוחרים היילייטס, קצת פחות משעממים מהרגיל, להעלות לרשתות החברתיות. הסטטוסים שלנו ערוכים היטב (כי כבר יש אופציית אדיט) והתמונות מפולטרות כמו שצריך, איך אפשר לחזור אחורה לשידור רציף, משעמם ולא ערוך? כנראה שסנאפצ'ט הם אלו שעשו לפייסבוק חשק להתמקד בוידאו, אבל בסנאפצ'ט מדובר בעשר שניות שלכם עם אוזני כלב וכיתוב מצחיק, בלייב אין הגבלת זמן והווייב הוא מראש טרחני יותר. יותר משהלייב מזכיר סנאפצ'ט, הוא מזכיר פשוט את שיחת הטלפון הישנה והמעיקה והכובלת שחלפה מן העולם.
הנה 15 דקות מרתקות שלא תבינו איך חייתם בלעדיהן:
יכול להיות שפייסבוק לייב נוצר בשביל שכל אחד יוכל לשדר "חדשות", כלומר כדי שאם מישהו נקלע להפגנה מסעירה או לפיגוע או צופה בעוול בעל ערך מיידי לעולם ולחופש המידע, הוא יוכל להעביר אותו לכולנו. במקרה כזה, וואלה, מעניין. יודעים מה? אפילו אם אתם בהופעה של פעם בחיים ומרגישים צורך לחלוק עם מספר חברים קרובים את כריס מרטין מבצע את השיר האהוב עליכם ממרחק של מטר וחצי, נבליג. כלומר נתלונן על זה, אבל נבין שטסתם לחו"ל ואתם מתרגשים נורא ואפילו נשמח קצת בשבילכם. אבל אם כל הלייבים שאתם מצלמים הם על מצב סלפי, יש לנו בעיה. נכון לעכשיו, הלייב סתם הפך לעוד כלי של תעופה עצמית. אנשים שאתם לא מכירים מודיעים פתאום ש"בחמש אני עולה ללייב" ואז מעיקים עלינו עם שידור דרמטי באיכות גרועה שכולל פאנצ'ים דלוחים על חיפוש חנייה.
שגעון הגדלות הזה חייב להיפסק. אנחנו לא נכנסים ללייבים של ביבי, אז בטח שלא ניכנס לאלו של אחרים. לראות שיאים מחיים של אנשים זה נחמד, לבהות בהם בלייב מגמגמים את דרכם לפואנטה – פחות. אנשים צריכים להבין את מקומם הטבעי ולהסתפק בסטטוס ותמונה, חומרי הגלם הזניחים של חייהם נועדו להישאר על רצפת חדר העריכה.