ארבע שנים מפרידות בין הפרסומת של אליאנה תדהר לדלתא, שבה היא שאלה אותנו "כמה רחוק אפשר ללכת בפיג'מה?", לבין התשובה הנחרצת שהתקבלה השבוע בקבוצת "באר שבע ביחד" - והיא: כמה רחוק שבא לכן. אבל באמת, תדהרו על סט המיני מאוס פלאנל הזה כאילו העיר היא המיטה שלכם.

נרחיב: השבוע גילינו, דרך היוזר של אורי מייזלמן בטוויטר, שבבאר שבע נשים מסתובבות עם פיג'מה ברחוב, בקניון ובכלל. מייזלמן העלה צילום מסך של פוסט ויראלי בקבוצה באר שבעית, שבה מישהי מספרת שעברה לעיר לפני שבעה חודשים ומאז רואה בכל מקום נשים בפיג'מה. מהתגובות בטוויטר עולה תשובה אחת: זה ממש לא רק בבאר שבע, אלא תופעה פריפריאלית כללית ונפוצה. נשים וילדים (פחות גברים) מסתובבים בחוץ בפיג'מות. ופיג'מות באמת, לא חולצות גזורות ישנות או טרנינגים מהוהים, אלא סטים ייעודיים ופיג'מתיים, לרוב עם דמויות דיסני עליהן, לעתים בליווי נעלי בית. מתגוררים בקריית שמונה, עפולה, טבריה או נתניה? ייתכן שגם אתן חלק מפסטיבל המוך הזה.

איך זה קרה? איך הפריפריה נירמלה פיג'מה כאאוטפיט מקובל במרחב? קודם כל כדאי להבהיר שתי נקודות: הראשונה - גם בתל אביב רבתי מסתובבים עם פיג'מה, אבל היא לא תהיה סט עם הדפס של דיסני, אלא טרנינג ב-600 שקלים של אתא או סיסטרז (תלוי אם אתם היפסטרים או הייטקיסטיות). ושנית - הטענה הנצחית שנשים בפריפריה מטופחות יותר מאשר נשים בתל אביב עדיין תקפה, בעיקר כי בתל אביב יש יותר נשים שלא צובעות שיער, לא מתאפרות ונטולות לק ג'ל מאשר בפריפריה. כלומר, ללכת עם פיג'מה ברחוב זה לא עניין של הזנחה, אלא של אמירה.

נוהגים לומר שהכל התחיל עם הקורונה, אבל האמת היא שעוד לפניה העולם נדלק על נוחות. חליפות אדידס, פילה, נייקי, ריבוק - אאוטפיטים שמזוהים עם כושר ועם תרבות היפ הופ הפכו לבגדים יומיומיים. תחשבו על תלמידות תיכון ועל כל הקליפים של נועה קירל אי פעם: כולן לובשות בגדי אימון, כלומר טייץ או טרנינג בשילוב גוזיית ספורט כלשהי. במקביל, נסקו גם הטייצים של "אלו יוגה" ו"לולולמון" והפכו מבגדי פילאטיס למדים הרשמיים של נשים צעירות. פילאטיס הפך ממשהו שמגיעים אליו בשרוואל קרוע וטריקו עם כתמי אקונומיקה, לפעילות שדורשת מכנסיים וטופ ב-800 ש"ח. המגמות האלו התרחשו במקביל ובהשפעת עלייתן המטאורית של הסניקרס. כבר עשור כמעט שכולן וכולם נועלים אך ורק סניקרס. עקבים וסקיני ג'ינס? למה שמישהי תעשה את זה לעצמה? 

ב-2020 הגיעה הקורונה, והכל הסלים. היינו סגורים בבית, הקדשנו את עצמנו לעציצים, לבשנו רק טרנינגים והבנו שבעצם, כל הזמן הזה, רק רצינו שיהיה לנו נעים. מדובר במהפך מאוד משמעותי עבור נשים - אלפי שנות מחוכים, חוטיני, גרביונים מגרדים ועקבי סיכה התכנסו לכדי מכנסיים עם גומי וחזיות בלי ברזלים. מכאן הדרך לסט פיג'מה של דונלד דאק הייתה קצרה במיוחד. כיום, הפיג'מה המובחנת נתפסת כמאפיין ישראלי מרכזי, ממש כמו דגל ישראל במרפסת, סרט צהוב על האוטו, ערב מגשים והתנסות בדיאטה אחת לפחות שקרויה על שם הורה ("אמא חוזרת לג'ינס", "אבא חטוב" וכדומה).

להסתובב ברחוב עם פיג'מה דורש מידת מה של ביטחון ותחושת בעלות בסיסית על המרחב. בית, חוץ, מה זה משנה? כל העיר הזאת שלי. זה לא להוציא את הבית החוצה, כמו לנכס את הבחוץ פנימה. נשים בנות 45 שלא יתפסו בחוץ בלי החלקה וקונטורינג הולכות לקניון עם חליפת סימבה. מיקרובליידינג בגבות דר בכפיפה אחת עם סט סנופי. איזה עידן מתעתע. 

אגב, סביר להניח שמי שמסתובבת עם פיג'מה בחוץ לא נכנסת איתה אחר כך למיטה, כך שבעצם יש לה פיג'מה נוספת רק לבית, מה שלמעשה הופך את הפיג'מה הממותגת לסתם בגד רגיל, פשוט כזה שנראה כמו חליפת גן של ילדים בני ארבע.

רוב הסיכויים שלא מדובר רק בסנטימנט נשי, אלא גם לאומי. כי בואו נודה, כולנו מסתובבות בפיג'מה מחוץ לבית לא רק כתולדה של אופנה אלא גם של המצב. כלומר, מלחמה, למי יש כוח להתלבש? פיג'מות זה הלבוש המדויק למצב הרוח הסהרורי בואכה מבועת שלנו. אם אנשים נחטפו מהמיטה בפיג'מות, אנחנו יכולים להסתובב איתן ברחוב. ואם אנחנו חיים במדינה שבה יש אפשרות שיחטפו אותה מהבית בפיג'מה, עדיף שתהיה אחת מושקעת. בכל זאת, שנהיה ייצוגיות.