אומרים ש"נקמה היא מנה שיש להגישה קרה". ככה לפחות נטען ב"קיל ביל" אז יש להניח שהנושא נבדק מחקרית, אבל המציאות מלמדת אותנו שני דברים: 1. זה לא נכון. 2. לא דיברנו מספיק על האירוסים של דניאלה פיק וטרנטינו וזה מצער.
אין הרבה דברים כיפיים יותר מסיפור נקמה טוב. לרובנו לא יצא לקחת חלק באחד כזה, למרות שכל אדם צובר בחייו מספר זה או אחר של אנשים שלגמרי מגיע להם. הנקמות שלנו יהיו קטנות ומרירות ולא מספקות, הן בעיקר פאסיב אגרסיב שמתקיים בלעדית בראש שלנו. לרוב הן יסתכמו בבלוק בפייסבוק שהצד השני לעולם לא ישים אליו לב אבל יגרום לנו להרגיש, לאיזה שתיים-שלוש שניות, כאילו הוצאנו לפועל מזימה מתוחכמת. זהו - נאמר לעצמנו בסיפוק אחרי הלחיצה הגורלית על אנפרינד - עכשיו השתווינו.
הנקמה זכתה לאורך השנים למעמד מיתי וגדול מהחיים. תולדה של מהלך מחשבתי מתוחכם, הכנה ממושכת ואימונים מפרכים שבסופם קליימקס קתרטי. ברגע אחד נשזרים כל הקצוות לכדי רמיסה אפית, חורבן במימדים תנ"כיים שנביט בו מהצד בסיפוק. תחשבו על איניגו מונטויה, על אריה סטארק ורשימת השמות שהיא ממלמלת, על הסרט "קארי", על אמילי מסדרת הפח האהובה "נקמה", על "קריי מי א ריבר", על סקוט טנרמן מ"סאות'פארק", על כל טרגדיה יוונית ועל החיים של טיילור סוויפט.
ותחשבו על רוב קרדשיאן. כלומר, אל תחשבו על רוב קרדשיאן באופן כללי, אין סיבה לעשות זאת, אבל על תקרית הרוב קרדשיאן הנוכחית שמסעירה את הרשת, וכוללת התפרקות רגשית אלימה שגרמה לו להעלות תמונות עירום וסרטוני מין של האקסית, בלאק צ'יינה, לאינסטגרם. הוא, מבחינתו, נקם. לא על ידי תכנית זדונית ומחושבת, אלא באקט ספונטני שבגללו לכל העולם יש סרטוני מין של אם התינוקת שלו. כלומר, סרטוני מין שלה ושל עוד אדם, אבל כזה שלאיש לא אכפת ממנו. כי זה העניין עם פורנו נקמה – הוא אף פעם לא יהיה שוויוני, נשים תמיד יפגעו יותר.
גם נשים נוקמות. לפני כשבועיים ישראלית בפייסבוק העלתה את הפוסט המדהים הזה בפאבליק: "היום תפסתי את הבן זוג שלי (שם מלא ותיוג) מזיין בחורה תמימה באחורה של הקפה. איך היה השישי שלכם?". הפוסט הפך למיני ויראלי, לא הייתה ברירה אחרת. הבחורה זכתה ללא מעט תמיכה ועל החבר הבוגדני הושלך די הרבה רפש (כולל הורדת דירוג בית הקפה שלו בפייסבוק), זה הסתיים בכך שהיא הורידה את הפוסט.
הרשתות החברתיות הנגישו את הנקמה. בין אם היא מגיעה בצורת שיימינג, פורנו נקמה או אקט מקורי קצת יותר - הנקמה כאן והיא זמינה לכולם. המחיר הוא שהיא גם פעוטה יותר, לעתים אפילו נדמית מעט קטנונית. הנוקם כבר לא מנהל מעקב של שנים עד שהוא מוביל ללכידתו של האדם שהרג את אביו, הוא עושה שיימינג לחברת פייסבוק כי היא תייגה אותו בתמונה לא מחמיאה. נקמה ראויה, אגב, אבל שמעון ויזנטל אתה לא.
מחקר בריטי מלפני מספר שנים גילה שמאז שיש רשתות חברתיות, אנשים חושבים יותר על נקמה. 38 אחוז מהנשאלים אפילו הודו שהם מתכננים אחת נגד אדם ספציפי. לא בגלל שאנשים עושים יותר דברים רעים אחד לשני, אלא סתם כי הם יכולים. הרשת מאפשרת לכולנו לנקום בקלות ובזול, פייסבוק הוא המקס סטוק של הנקמות, הבעיה היא שהכל שם מסין. הנקמות האלה, איך לומר, קצת בז'. לא מושקעות, נעדרות שאר רוח, רוב הזמן לא ברור אם מדובר בנקמה או סתם התקף זעם.
הרי רוב הסיכויים שאם רוב קרדישאן היה לוקח איזה יום להירגע הוא היה מוותר על העלאת התמונות והסרטונים של בלאק צ'יינה. גם הבחורה מהפייסבוק, שמחקה את הסטטוס שלה, אולי הייתה מחליטה לנקוט באמצעים אחרים נגד החבר הבוגדני. רוב נקמות הרשת פשוט לא היו מוגשות אם הן היו קרות. סרטים או פרשיות נקמה מעניינות תמיד מסתיימים באקט עצמו. זה ההאפי אנד של מוסד הנקמה, המקבילה לחתונה, אף פעם אנחנו לא רואים מה קורה בבוקר שאחרי. ובמציאות, בבוקר שאחרי אתה מתעורר לכמאה הודעות וואטסאפ, הנגאובר ובחילה ומוחק את הפוסט.
הנקמה הקרה היא אולי אפקטיבית ומספקת יותר – לנוקם היה זמן להירגע ועוצמת הרגשות נחלשה, מה שאפשר תכנון בהיר וצלילות מחשבית יחסית, אבל היא גם פחות כיפית. כי ברוב המקרים, בהנחה שאנחנו בריאים יחסית בנפשנו, אנחנו פשוט שוכחים. אומרים שהנקמה הטובה ביותר היא ההצלחה, אבל זאת לא באמת נקמה. נקמה אמיתית היא לראות את הצד השני סובל וליהנות מזה, לא לראות אותו סובל, למשוך בכתפיך וללכת לפילאטיס. אם לא לחצת על הדוושה בזמן אמת, רוב הסיכויים שפשוט תוותר. בפרספקטיבה של זמן הכל הופך לקטן יותר וכואב פחות ופתאום לנקום מרגיש לנו קצת מיותר. גם אם ממש לא רצינו, נידונו להמשיך הלאה.