כרגיל, חייה של נינט שזורים בשלי. היא לא מודעת לכך, לצערי, אבל יש בינינו קשר נפשי עמוק, אנחנו כמו אלנה ולילה מ"החברה הגאונה" או רבקה ופולה מ"האקסית המשוגעת" (בסדר, אני פולה) או קווין ורייצ'ל מ"אנריל", רק בלי כל הקטע של להכיר אחת את השנייה ועם רק צד אחד שמתעניין בגורל השני. ובסמיכות חשודה לעזיבתה את הארץ, גם אנחנו החלטנו השבוע להוציא דרכון זר לילד, טומי, שנתיים וחצי, תחת התכנית המפורטת והסדורה המכונה אצלנו בבית "עדיף שיהיה". מה לעשות, יש לנו את האופציה לדרכון אירופאי ואף פעם אי אפשר לדעת מתי נאלץ להימלט למדינה שתעניק לנו את זכות היסוד של כל מהגר – מאות לייקים על תמונות מהסופר שמוכיחות שהגבינה הצהובה ממש זולה. האופציה לדרכון היא מהצד של בן זוגי, אגב, מה שאומר שאני לא אקבל אחד, אבל ההנחה היא שבמקרה הצורך חותמי המסמכים יסכימו שאשתרך בעקבות משפחתי למדינה זרה כפליטה חסרת זכויות.

אין לי מושג איך כל העניין הבירוקרטי עבד לנינט (אשרת עבודה? דרכון מיוסי? וכמה מכולות אישרו לכם בדיוק?), אבל עבורנו מדובר בתהליך די מפרך. הוזמנו לשגרירות הגרמנית, הצלחנו להביא את כל המסמכים הלא נכונים, לחזור שוב עם מסמכים אחרים, לגלות שצריך לקחת אותם לנוטריון שיתרגם אותם לגרמנית, לבוא שוב עם הילד ותמונת פספורט, ללכת להצטלם מחדש כי לא רואים לו את תנוך ימין, לגלות שיש בעיה במסמך הנישואים שלנו מהרבנות, להסביר שמעולם לא היינו ברבנות, לגשר על פערים בשמות משפחה ולהשיג אינספור חתימות ומסמכים שמרכיבים את ההליך הבירוקרטי הנוקשה וחסר הפשרות הזה, שבסופו אנחנו אפילו לא מתכוונים לעזוב לשום מקום. כי אין לנו איפה לעבוד שם וכי המשפחה והחברים שלנו פה וכי אני לא מסוגלת לשהות במדינות עם חורף. מדובר בתהליך של חודשים שעדיין לא הסתיים, אבל שבמהלכו אירופה מסתגלת לפיגועים על בסיס שבועי, כך שככל הנראה בסופו של דבר הנושא יסתיים בפאנץ' השפן שמקבל את הדרכון הארור ואומר איכס, מי בכלל רוצה לאכול עוגת גזר בשכונת קרויצברג.

נינט טייב (צילום: אביב חופי)
יאללה, עופו על זה | צילום: אביב חופי

אבל בניגוד אליי, נינט לא עברה את כל התהליך הזה בגלל איזושהי חרדה קיומית, תחושה מבשרת רעות, קנרית במכרה הפחם של המוח שמצייצת שעדיף שיהיה לה לאן לברוח כי משהו נורא עומד לקרות. היא עשתה את זה כי מבחינתה, משהו מדהים עומד לקרות. וזה מהמם. היא לא מפחדת לנסוע, גם לא להכריז על זה ולבכות בשדה כאילו זה הסוף, גם לא מהאפשרות שבסוף היא תעמוד עם עגלה בקניון ותמכור מוצרי ים המלח ואיזה ישראלי יצלם אותה וחייה יהפכו לאייטם מפדח בערוץ הסלבס. להודיע על זה לכולם זאת כבר התחייבות, ועוד כזאת שנובעת מתוך אמונה ותקווה וביטחון בעצמך שאת יכולה, שזה הצעד הבא בשרשרת ההצלחות של חייך, האיבולב, אם להתדרדר למונחי פוקימון גו.

לא פלא שהטוקבקיסטים משחררים את הנצרות עם "ברוך שפטרנו" ו"עוד תחזרי על ארבע". וגם משחיזים מקלדות לקראת נחיתה בארץ לצורך צילומים לדלתא או ביקור משפחתי, שבו יוכלו להטיח בה בעונג איזה "אוי, מה את עושה בארץ? מה קרה? לא עבדו לך שם ההופעות עם מה שמו החבר של אביב גפן?". כי עם לעזוב כי רע פה אנשים יכולים להזדהות, עם לעזוב כי יהיה מדהים שם ומגיע לי, זה כבר מערער ושולח למחוזות ה"יאללה יאללה תפסה עלינו תחת". וחבל, הרי זה קו מחשבה צר אופקים וחסר ביטחון עצמי. אז תרימו לנינט, תאחלו לה בהצלחה, סמסו לה טיפים להתמודדות עם טנטרומים בטיסות. אולי ילך לה ואולי לא, אבל היא עוזבת מכל הסיבות הנכונות. לכולנו מגיעה הזדמנות להגשים את החלומות שלנו, היא פשוט קמה ועושה את זה.