היה לכם פעם את הפוסטר של פינק פלויד עם צבעי הגוף על הקיר? חולצה של נירוונה? התווכחתם על המשמעויות והניכור ב"החומה" של פינק פלויד? ראיתם את "סיד וננסי" בריפיט? טענתם ש"כל השירים הטובים כבר נכתבו"? זה בסדר, התבגרתם באייטיז או בניינטיז וזה הכי לגיטימי (כן, גם הפעם ההיא שכיניתם את ברוס ספרינגסטין "הבוס"). אבל כנראה שהיום אתם לא שם. כאילו, לפי נתוני הצפייה בסדרות רוק, היחידים שעדיין שם הם קמרון קרואו ומרטין סקורסזה. כל היתר עסוקים בלצפות בקליפים של ביונסה.
למה סדרות רוק לא מצליחות? רשתות כבלים ברחבי העולם שוברות את הראש אחרי ש"ויניל" של סקורסזה ו- HBO התרסקה, "רואדיז" החדשה של קמרון קרואו ושואוטיים כשלה בביקורות ואף אחד לא מתייחס ל"סקס סמים ורוקנרול" עם דניס לירי. המסך מפוצץ בסדרות על רוק ואף אחד לא רואה. ולמה? הרי אנחנו חולים על סדרות מוזיקליות עוד מימי "תהילה", "השיר שלנו" ו"גלי", אז מה קרה הפעם? למה אף אחד, אפילו לא סקורסזה, מצליח לעשות סדרה טובה ומרימה? ובכן, אולי אחת הבעיות היא המוזיקה. לרוב האנשים אין כח לסדרות על רוק של פעם כי אין להם כח גם לשמוע אותו. ואלו שכן, ככל הנראה עסוקים בהופעות של הסקורפיונס ובלשכנע את עצמם שאז מה אם זה אדם למברט, זאת עדיין הופעה של קווין וגם ככה בראין מיי היה הכח היצירתי שם.
כמעט מעצבנים
לפני כמעט עשר שנים שירלי מושיוף עשתה סדרת רוק מוצלחת, "תעשה לי ילד", באותה שנה גם "רד בנד" דהרה וכולנו עפנו עליהן. אבל אלו היו שלהי הרוק. השנייה האחרונה שבה היה לנו עוד כוח להיזכר בערגה בסיפורי מיק ג'אגר מסניף שורות מתחת של מעריצה. כי באמת, כמה אפשר. סדרות על מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה, כשהמוזיקה היא רוק קלאסי ואפי וכשהסיפורים הם בדיוק אותם סיפורים על סמים ומעריצות וכסף – פשוט לא מעניינים יותר. הם סך כל הקלישאות החרושות שראינו ושמענו שוב ושוב לאורך השנים ב"כמעט מפורסמים" (של קמרון קרואו שמנסה לשחזר את ההצלחה ב"רואדיז" אבל סתם מרגיש תקוע בניינטיז), "ספיינל טאפ", "הדלתות", "החומה", "ולווט גולדמיין" ועוד אלף.
וכן, הסיפורים והשירים האלה הם קלאסיקות על זמניות שעיצבו את המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה וכל הדברים האלה שבני חמישים שהיו ביחד בצבא אוהבים להגיד כשהם יושבים על חומוס כדי לנתח את האקורדים הראשונים של סטרוויי טו הבן. אבל באמת? לראות את כל זה שוב? זה כל כך מייגע ומיושן, זה כמו לראות סיטקום עם צחוקים מוקלטים. כשחושבים על זה, אין מה להתפלא על כך שסקורסזה לא הצליח להביא את רוח הסבנטיז למסך בתקציב של מאה מיליון דולר, אלא על כך שבכלל הייתה לו את היומרה לנסות. הרי אנחנו חיים בעולם שכבר עבר ממזמן לפופ ולהיפ הופ ולסיפורים על גזע ונשים וגברים, ולכל הדברים שהופכים סדרה מוזיקלית אחרת לדווקא כן מצליחה בטירוף – "אימפריה". סדרה שהיא אולי סבונית ודבילית, אבל היא קלילה וקליטה ומהנה ובעיקר עכשווית, כמו המוזיקה שבמרכזה.
יואו, סולו הגיטרה ההוא של ג'ימי הנדריקס
אפשר להקביל את התהליך שעבר על הקולנוע והטלוויזיה לזה שעבר על הרוק והפופ. פעם הרוק והקולנוע היו נחשבים לאיכותיים והטלוויזיה והפופ לטראש להמונים, אבל אנחנו כבר לא שם. הרוק הוא לא זה שמספק את הטקסטים העמוקים בעוד הפופ משתרך מאחור עם "איי לאב יו בייבי" רפטטיבי, הקולנוע לא מעמיס עלינו יצירות מופת מבריקות בעוד הטלוויזיה מזהמת את מוחנו עם שעשועוני פח. הכל כבר מזמן מעורבב לנו. הטלוויזיה היא זאת שקובעת את סדר היום, במאי קולנוע רוצים לעשות טלוויזיה ולכל שחקן הוליוודי יש גם סדרה גדולה. הכל נזיל ומשתנה, כולם מנתחים באובססיביות טקסטים של קניה ווסט וגם רוב הרוק הוא בעצם פופי ולך תגדיר בכלל.
ויזואלית, לא רק שהטלוויזיה מרשימה בדיוק כמו הקולנוע, גם הקליפים כבר מזמן הדביקו את הקצב. למעשה, לראות את הבומבסטיות והמיושנת של "ויניל" רגע אחרי שסיימת עם קליפ של ביונסה או קניה ווסט (או אם ללכת אחורה, של M.I.A או ליידי גאגא) מדגיש עד כמה הוא נפוח וריק. הקליפים שלהם לפחות מנסים לעשות משהו חדש, להיות פוליטיים, לגרום לנו לחשוב ולהתווכח, "ויניל" לא עושה כלום חוץ מלהתרפק על סדרת דימויים תקופתיים שחוקים, היסטוריה משומשת שראינו כבר באלף סרטים מפעם. ההתרפקות הזאת, אגב, אפילו לא מגיעה עם ביקורת או זוית חדשה, רק עורגת לימים שבהם הסמים היו סמים ויוצרים היו גאונים ונשים היו מעריצות שישכבו עם כל אחד שנגע בגיטרה. זה לא רלוונטי, זה לא מעניין.
וברור, יש עדיין אחלה רוק ויום אחד הוא גם יתנפץ שוב אל קדמת הבמה, כי הכל חוזר וכי הטעם משתנה והאופנות מתחלפות. אבל ברגע הספציפי הזה בזמן, לנסות לדחוף התפלפלות אודות סולו גיטרה של ג'ימי הנדריקס לאנשים שבדיוק מתאבססים על הקליפ האחרון של ריהאנה זה אפילו לא פספוס, זה ממש לירות לכיוון ההפוך. זה נרטיב שנעדיף לא להיכלל בו, אם לצטט את טיילור סוויפט מהריב המדובר שלה עם קניה ווסט. שזאת, אגב, הסדרה שאנשים באמת ישמחו לראות.