איפה הייתם כשהתפרסמו תוצאות מדד האושר העולמי? אולי באמצע הקלדה נמרצת של פוסט צרכני זועם בפייסבוק. אולי בדיוק סיימתם שיחה איומה ומתישה עם נציגה אטומה של ביטוח לאומי, או ריב אמוציונלי עם מישהו שחתך אתכם בכביש. אולי סתם חיכיתם לאוטובוס במשך 45 דקות והוא לא הגיע, או שעמדתם בתור בדואר ודמיינתם איך אתם יורים בכולם. ואז, באמצע החיים הרגילים והקטנוניים והמייאשים שלכם, גיליתם פתאום – בעזרת פוש סלולרי מאפליקציית תקשורת טורדנית - שאתם בעצם מאושרים נורא. או אם לדייק, מאושרים ברמת מקום 11 בעולם כולו, שזה שני מקומות מעל ארה"ב והמון מקומות מעל בריטניה ומאות מקומות מעל רואנדה, אבל זה פחות הפתיע אתכם.
זאת לא הפעם הראשונה, "מדד האושר העולמי" מתפרסם כבר משנת -2012 וכל פעם אנחנו משתחלים די גבוה בדירוג, מה שמוביל להשתאות קולקטיבית או, לחילופין, ל-"אמרנו לכם, קוטרים" המוני. אז בואו נברר אחת ולתמיד – איך אנחנו מגיעים למקומות כל כך גבוהים במדד הזה? יכול להיות שבניגוד לסברה המקובלת שהכל חרא, החיים שלנו באמת תותים? אולי באמת קמנו בבוקר וכל השאר בונוס וברוך השם אתה נושם?
מלחמה? הכל מעולה!
קודם כל, מה זה בכלל המדד הזה? הדרך המסורתית לדירוג מדינות, מבחינת הכלכלה ורמת החיים בהן, היא לפי התמ"ג לנפש כקריטריון עיקרי. תמ"ג: תוצר מקומי גולמי. מה זה אומר? באופן פשוט במיוחד: מדידה של הסחורות והשירותים שמיוצרים ונשארים במדינה. כל מה שהכלכלה מייצרת חלקי כמות האנשים שווה לרמת החיים שלכם. ומה הבעיה עם המדד הזה? שאם, נגיד, המדינה נפגעה מאסון טבע ומשקיעים המון משאבים בשיקום שלה, התמ"ג לנפש יגדל ולכן לכאורה המדינה תעלה במדידה, אבל בפועל לכולם יהיה יותר זוועה מהרגיל. גם במצב מלחמה התמ"ג עולה כי מושקעים המון כספים – אבל זה לא אומר שיותר טוב לאזרחים, להיפך, כולם סובלים ומתים ובחרדות. יש עוד בעיות עם תמ"ג, כמו למשל שהוא לא כולל חישוב פערים חברתיים (אם לשלושה אנשים יש המון כסף והיתר עניים מרודים, עדיין בחישוב הכללי המדינה יכולה לצאת סבבה) או השלכות עתידיות של המהלכים הכלכליים (עוד ארבעים שנה לא תהיה לכם פנסיה, אבל בינתיים התמ"ג אחלה).
ומה התברר? שבעשרת מקומות הראשונים במדד האושר המחודש נמצאות מדינות סקנדינביה וגם אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה, ושאנחנו השתחלנו למקום 11. עכשיו, ברור שמדובר במדד פוליטי שנועד להראות שמדינות עם מערכת רווחה ותמיכה מפותחת הן טובות יותר וזאת גם הסיבה שישראל, שיש בה שרידים אחרונים של מדינת רווחה, מצליחה להשתחל לרשימה. כך יוצא שדנמרק משובצת במקום הראשון, למרות הדימוי שלה כמדינה עם אחוזי התאבדות גבוהים (דימוי שקרי, אגב, אחוז ההתאבדויות בדנמרק ממוצע לחלוטין), ואחריה שווייץ, איסלנד ונורבגיה. המסר ברור – מדינות שדואגות לאזרחים שלהן מקבלות אזרחים שמחים יותר.
מישהו, ככל הנראה, דואג לכם
לפי המדד הזה, אנחנו נמוכים מאוד בכל נושא האמון בשלטון, כמעט באזורים של ארגנטינה וברזיל. אנחנו לא מאמינים שאנחנו חיים במדינה שמנוהלת באופן הוגן ולא מושחת שטובת האזרחים עומדת לנגד עיניה. ציונים ממוצעים קיבלנו גם בנושאי התרומה לאחר וציון יחסית נמוך ב"חופש לבחור ולהחליט בחיים". אז מה בכל זאת מעלה אותנו למקום ה-11 והנחשק? מסתבר שאנחנו מצטיינים בתמ"ג, בתמיכה חברתית ובמספר שנים בריאות. וזה די מובן - ישראל היא מדינה שאוכלים בה בריא, שיש בה הרבה שמש ואור וכלכלה פחות או יותר חזקה. לא רק יחסית למדינות אחרות במזרח התיכון, אלא בכלל. אבל משמעותי מכך הוא כל נושא התמיכה החברתית. בניגוד למדינות אחרות, אנחנו לא פוגשים את ההורים שלנו שלוש פעמים בשנה, בחגים ובאיזה חתונה, אנחנו איתם כל שבת. רובנו, תל אביביים ומנוכרים ככל שנהיה, מטפחים מסגרת חברתית די צמודה, בין אם חברתית או משפחתית – אנחנו חלק מקהילה, יש לנו מערכות יחסים הדוקות עם אנשים שאנחנו מרגישים אחריות על החיים שלהם והם על שלנו. רוב הסיכויים שלא נמצא את עצמנו בהידרדרות שקטה שאיש לא יבחין בה. יש כאן ערבות הדדית, מישהו, ככל הנראה, דואג לכם. וזה, מאז ומעולם, היה אחד הגורמים שמשפיעים על בריאות נפשית, סיפוק ושמחה.
