פתיחת המונדיאל בקטאר לוותה בלא מעט ביקורת ציבורית על המדינה המארחת, שלפי הדיווחים מקפידה על הפרת זכויות אדם באופן כללי ובהכנות למונדיאל במיוחד. מעל 6,500 איש נהרגו במהלך בניית האצטדיונים ותשתיות אחרות שקשורות למונדיאל, כולם עובדים זרים. האמת היא שעובדים זרים הם רוב האנשים שמתגוררים בקטאר, נסיכות קטנטנה ועשירה בחצי האי ערב. קטאר מונה פחות משלושה מיליון איש ורק 300 אלף מהם קטארים, היתר סוג של עבדים, עובדים זרים ונטולי זכויות שלפי ההאשמות, זוכים ליחס תת אנושי.
לא מאוד רחוק מקטאר, שבע שעות נסיעה למעשה, ממוקמת דובאי, מקום שחצי מהשנה הטמפרטורות בו יכולות להגיע לחמישים מעלות. דובאי היא עיר באיחוד האמירויות: ברית שמורכבת משבע נסיכויות קטנות ובירתה היא אבו דאבי. איחוד האמירויות וקטאר הן שתיהן מדינות מוסלמיות עשירות במפרץ הפרסי שכלכלתן מתבססת על נפט. נקודת דמיון נוספת היא שבדומה לקטאר, גם בדובאי 85% מהתושבים הם עובדים זרים ועניים - הודים, פקיסטנים, בנגלים ופיליפינים, והחל מלפני שנתיים, כשנחתם ההסכם עם האמירויות, גם אינספור תיירים ישראלים שבאים להצטלם עם בז מפוחלץ.
לפני כמה חודשים עלתה בישראל "עקרות בית אמיתיות: דובאי", שהשכילה לשלב בין פרנצ'ייז הנשים המטופחות והמתקוטטות לבין אובססיית העושר של מעצמות הנפט הערביות. עכשיו גם נטפליקס שלחה יד אל הארנק הזה ושלפה ממנו את "דובאי בלינג", שעושה בערך את אותו הדבר רק בתוספת גברים והפכה, מיידית, להצלחה עצומה. לפני כן, אגב, היא עשתה את זה עם אסייתים עשירים בלוס אנג'לס ב"אימפריית הבלינג", ובטח תשמחו לשמוע שהאפקט הממכר שלה נשמר גם כאן.
עשירי ועשירות דובאי, לפי הרשת, הם יותר אמידים מאשר עשירים, המיליארדרים האמיתיים של המפרץ הפרסי לא הצטלמו לתכנית. לא תראו פה את בעלה של רנה רסלאן, יותר צעירים וצעירות שאומרים דברים כמו "עשיתי את הכסף שלי בשתי ידיים" ומתכוונים לכך שהם נולדו אליו או התגרשו ממנו. אבל גם אם המשתתפים לא באמת מאוד עשירים, הם מקפידים על מצג כיפי של נובורישיות, כזה שלא טורח לשעמם אותנו עם קלאס. כלומר, הרבה בגדים מאוד מכוערים, המון איפור והזרקות. הפרצופים מוכרים, לא כי הם מפורסמים אלא כי כולם נראים נורא ישראלים. מה לעשות, שכנים. וכולם מתנהגים כנדרש מאנשים בריאליטי, כלומר יושבים מול המצלמה ואומרים "נמאס לי מדרמה בחיים" בעוד על ראשם מתנוססת מגבעת עצומה מעוטרת בנוצות טווס.
דובאי עצמה היא כמו החלל החיצון, היא תפאורה. עיר יפהפייה שחלקה, ממעוף הציפור, נבנתה מעל מים. מכל פריים בסדרה ניתן לראות את הבורג' חליפה - המגדל הגבוה בעולם - והיא נוצצת וזוהרת. אין בה פוליטיקה, מתחים או עניים, גם לא הקשר תרבותי או חברתי או לאומי. כלום. חוסר השייכות מובהק, מדובר במדינה שהיא קניון ותושביה הם מבקריו.
אבל אולי חוסר השייכות הזה הוא תוצאה של המבט המערבי, הנטפליקסי, המאחד והמשטיח. כלומר, אולי זה לא שאין שייכות, כמו שהתוכנית סתם גזענית. כי אחת המשתתפות לבנונית, השנייה עיראקית, השלישית הודית - פשוט אין לנו מושג מה זה אומר כי הלאום שלהן, במסגרת האתנוצנטריות המערבית של התכנית, חסר משמעות. בניגוד לפרנצ'ייז הספציפי של "עקרות בית אמיתיות", שמפריד בין עקרות הבית הנואשות מאטלנטה לבין אלו של ניו יורק כי ברור שאין שום דמיון ביניהן ולכל עיר יש אופי מובהק משל עצמה, כאן אפשר לזרוק יחד את כל המזרח התיכון כי מה זה משנה לבנונים או עיראקים (או ישראלים, לצורך העניין), כולם ערבים.
התוכנית כיפית ומהפנטת, כמה נפלא לראות אנשים עשירים ומטופשים עוסקים בתככים קטנוניים וחסרי משמעות, גם משגע לשמוע את שילוב הערבית והאנגלית שכולם מדברים. היא תעשה לכם חשק ללכת לאינסטגרם ולעקוב אחר כל הדמויות, וסביר להניח שתחבבו במיוחד את איברהים אל ספאדי המתוק, שכל הרשת עוסקת בהאם הוא הומו או לא. ברור שגם אם כן - הוא לא יכול לחשוף זאת בחייו בדובאי, מדינה שלא ממש מאשרת את קיומם של הומואים. ספאדי, אגב, עשה את הונו מחברת "ורד לנצח" שמייצרת ורדים שיכולים לחיות בלי מים עד שנתיים וגם מגיעים ב-34 צבעים.
גם לוג'יין עומרן היא דמות מסקרנת למדי, אשת תקשורת סעודית שנראית כאילו יצאה מסרט ערבי של שישי, ונחשבת לאחת הנשים המצליחות בחבורה. בתוכנית, אגב, לא מספרים שבגיל 16 היא נישאה - או הושאה, הפרטים לא ברורים - למיליארדר מבוגר, ולאחר גירושיה ממנו נמנע ממנה לראות את בנותיה. את כל הדברים האלו הסדרה לא מספרת, כי זה לא נעים לנו, זה מוריד. ברצף הדמויות החילוניות שלוגמות אלכוהול ויוצאות למסיבות, גם קל לשכוח שבדובאי רק 28% מהנשים עובדות ושאישה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים מסתכנת במאסר. הן לא רשאיות להנהיג את המדינה, הן לא מתחתנות, יוצאות מהמדינה או יוצאות לעבוד בלי אישור אב, אח או בעל.
עכשיו, כל ריאליטי הוא מבוים ומתוסרט. גם ב"מעושרות" ככל הנראה לא תמצאו רגע אורגני אחד. אבל במקרה של "דובאי בלינג" המלאכותיות לא נועדה רק כדי לייצר תכנים עסיסיים וטלוויזיוניים, היא נועדה להסתיר מציאות של אפליה ודיכוי של נשים, זרים ומיעוטים.
"דובאי בלינג" מנרמלת את דובאי, ממש כמו שהמונדיאל מנרמל את קטאר וכנראה שזה עובד, כי העולם נהנה לצפות במונדיאל ו"דובאי בלינג" היא הצלחה משוגעת ותוכנית מהנה באמת. אבל בין פרק לפרק, ובין משחק למשנהו, שווה לזכור שמתחת לכיף הזה יש גם אפלה, לא משנה בכמה בלינג נרפד אותה.