שלושה דברים טובים ביום. או כל מונח אחר שתבחרו כמו "חיובי יומי" או "מאה ימים של אושר". הגדרות שונות שמתכנסות לכדי "אתגר" רשת (גם לזילות המונח "אתגר" נאלץ להידרש יום אחד), שבמסגרתו אנשים צריכים למנות מספר דברים טובים שקרו להם ביום. ביום אחד. כל יום. הקונספט הפך לפופולרי בארה"ב, כמובן, הבירה הרגשית של השמחה המאולצת והפסיכולוגיה החיובית, אם כי מקורו דווקא בבחור אירופאי בשם דמיטרי גולובינצ'י שייסד אותו לפני שש שנים וכבר הספיק מאז להפכו לרב מכר שמלווה בהרצאת טד (כמקובל). דבר טוב אחד ביום: לעשות בוכטות מדבר טוב אחד ביום.
האתגר עבר גלגולים שונים, ועכשיו הוא נפוץ באינסטגרם ובפייסבוק בתצורות שונות אבל תחת הנחת בסיס זהה - אם נכיר בדברים הטובים שיש בחיינו, נהיה מאושרים יותר. המטרה היא לעודד אותנו ולהרים לנו ואותנו בתקופות קודרות. וזו תקופה בהחלט קודרת. הקדרות שורה מעלינו. רוב האנשים יסכימו שאין המון סיבות לצהול. ולכן לקחת כמה דקות ביום על מנת להכיר בטוב ולהוקיר תודה זה דבר נכון. ובכלל, המוח האנושי נוטה להתרכז יותר ברע. זה אפילו הוכח מחקרית - קל לנו להתרכז יותר בדברים רעים שקורים לנו ואילו להתמקד בטוב זה משהו שבא לנו פחות טבעי ומצריך אימון.
ההורים מכירים את זה דווקא מעולם הילדים, בווריאציות שונות, עם כל מיני משחקים שנועדו לדובב את ילדינו ולגרום להם לתאר לנו את יומם. למשל, "נעים ולא נעים" או "הקוץ, הפרח והניצן" שנועדו לשאוב מהם מידע על ידי תיאור של דבר טוב ודבר לא טוב שהתרחש במהלך היום. אלו הם משחקים יותר סיכומיים שמכירים בכך שיומנו שזור בחיובי ובשלילי. במקרה של ילדים אנחנו גם מנסים לעודד אותם לספר על דברים רעים שקרו להם על מנת להיות עם היד על הדופק כשהם במסגרות חינוכיות או עם אנשים זרים.
למען הסר ספק, לחשוב חיובי זה יופי של דבר. אנשים זקוקים לתקווה. החיים אולי נראים לנו רגילים, אבל הם לא. אנחנו בעיצומה של מגיפה עם איום לסגרים ונתוני תחלואה וסטרס משוגע, יש נתונים מדהימים ממחקרים בעולם על נשירת שיער ועל עלייה באחוזי המעשנים, הכל תולדה של לחץ. למצוא כמה דברים טובים, כמה קרני אור במציאות הזאת, זה דבר מעולה. אין בעיה עם הקונספט עצמו, רק עם התוכן שהוא מאלץ אותנו להתמודד איתו. שלפעמים הוא מקסים ומקורי, ולפעמים זה פשוט תוכן גרוע. מסגור ערכי לאותו קידום עצמי ישן ומעייף. ונכון, תוכן גרוע הוא לא ייחודי לאתגר הזה, זאת בעיה רחבה יותר ברשת, בעולם המשפיענים ובמיוחד באינסטגרם בעולם המשפיעניות. יש משהו מדכא בהכרה בכך שהמדיום המדהים הזה של הסטוריז באינסטגרם, על כל המרחב העצום והחופשי ומלא האפשרויות והדרכים לספר סיפור, הפך, בסוף, לעוד תכנית בוקר.
למצוא שלושה דברים טובים ביום, מסתבר, זה לא כזה פשוט. במיוחד לנו, כישראלים. לא כי יותר קשה פה, אלא כי זה פחות מוטמע בדנ"א שלנו כאומה. ישראל נמצאת הרבה מאחורי ארה"ב בפסיכולוגיה חיובית. אמנם יש לנו את יהודית כץ עם פודקאסט פופולרי במיוחד ועוד לא מעט נסיונות לעיגון החשיבה החיובית, אבל בגדול זה לא באמת אנחנו. וזה לא בהכרח דבר רע. ארה"ב היא כפייתית בנוגע לשמחה ולאושר, זה אפילו בחוקה שלהם - לכל אחד יש את הזכות לרדוף אחר אושר. מוכרחים להיות שמח זה אמריקאי, לא ישראלי. אצלם ימי זיכרון זה פיקניקים ומנגלים, אנחנו רגילים לעצב ודקות דומיה ולבקר בשבעה. הם מפחדים מעצב, אנחנו לא. אנחנו גדלנו עם עצב ומסתדרים איתו ומתקשרים איתו. בשבילם, למצוא שלושה דברים טובים ביום זה קיומי, זה הישרדותי, אצלנו זה סתם פיצ'ר חמוד.
חשיבה חיובית היא דבר נהדר, אבל אם לא קרו לנו שלושה דברים טובים ביום זה בסדר. גם אחד מספיק, וגם יום בלי דברים טובים הוא סבבה, מותר להיות עצובים קצת. אפשר לדלג על הסטורי שבו אתם צורחים "וואו! איזו שקיעה ראיתי היום! ואיזה בריזה יש מהמרפסת! חיובי יומי!" בעודכם חונקים את הדיכאון בעזרת ממחטה ספוגת פורמלין. אם העצב שם, כבדו אותו, בסוף הוא ילך לבד. גם העוקבים, אגב, יעדיפו לצרוך דכדוך אותנטי מאשר שמחה מפלסטיק. כי זה העניין עם תכני רשת בכללי ועם אתגר השלושה דברים ספציפית - כשזה לא אמיתי, זה נורא נורא מורגש. תוכן לא צריך להיות שמח או עצוב לפי דרישה, הוא צריך להרגיש טבעי. וכשהוא לא, זה לא משנה באיזה פורמט הוא יגיע, הוא ירגיש כמו שלוש קלישאות בנאליות ומלאכותיות ביום. ובאמת, אין צורך, מספיק קשה לנו גם בלי זה.