1. השבוע הופיע על מסכי הניידים פוש מ-N12: "משפחות החטופים בהצהרה קשה נגד נתניהו: מתחילים שלב חדש - נפעל להחלפתך ונרדוף אותך. זו הדרך להחזרתם". דרמטי. גם כי איחוד מאבקים עם מחנה קפלן זה לא דבר של מה בכך, גם כי זה היה האות של מה שמכונה "מכונת הרעל" לפנות נגדם, וגם כי זו הפעם הראשונה שהדברים נאמרים ישירות ולא רק נלחשים בבהלה: ראש הממשלה ומשפחות החטופים לא נמצאים באותו הצד. כלומר, יש צד אחד שדחוף לו להגיע לעסקה שתכלול את שחרור החטופים, וצד שני שעדויות מצביעות על כך שזה לא הכי קריטי לו.

    ומי בכלל חשב שיש פה צדדים? זה כנראה נאיבי, אבל מדובר בסוגיה כל כך בסיסית והומנית, כזאת שאמורה לאחד. אין שום סיבה ששחרור חטופים יהיה עניין של שמאל וימין, זה לא אמור להיות עוד נושא שאנחנו רבים עליו, אלא פצע משותף.

    לא מדובר בהחלטה גורפת של משפחות החטופים, חלקן עדיין מעדיפות לא להזדהות פוליטית. למשל מירב לשם גונן, אמא של החטופה רומי גונן, שהעלתה רשימה של דרכים שבהן מי שרוצה לסייע יכול. אחת מהן, נוגעת ללב במיוחד: "לא להניף תמונות של רומי בהפגנות שמעוררות מחלוקת". או במילים אחרות - בבקשה, אל תקשרו אותנו עם שמאל או ימין, הכל גרוע מספיק גם בלי לדאוג שאם ניחשד כשמאלנים לא יחזירו לנו את הילדה.
  2. הנה דעה מקורית וייחודית כמו פאוץ' יוניקלו: צריך להחזיר את החטופים הביתה. עכשיו. כולם יסכימו עם זה, גם ימנים וגם שמאלנים. למשפחות החטופים לא אכפת מפוליטיקה, אכפת להן מהילדים או האחים וההורים שלהם שחטופים. גם על זה ימנים ושמאלנים יכולים להסכים, לא? אם הבת שלכם או אחיכם היו חטופים בעזה, היה משנה לכם אם ראש הממשלה הוא ביבי, גנץ, או קוף מרקד? לא, הדבר היחיד שהיה מעניין אתכם הוא להחזיר אותם הביתה.
  3. איך תמיד הכל קשה פה. משפחות החטופים שאוזקות את עצמן בכנסת או חוסמות את איילון הן לא הביטוי לפוליטיזציה של הסוגיה, אלא להבנה ששום דבר לא זז פה עד שאתה לא הופך שולחן. בין אם זה איציק סעידיאן שהיה צריך להצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון ובין אם זה לצרוח במשרד הפנים כדי לקבל יחס - הכל תמיד קשה פה. על הכביש ובמוסך ובמרפאה ובדואר ובשירות הלקוחות הטלפוני ומול הטכנאי של חברת הכבלים ובטלפון עם הנציג של הסיבים מהאינטרנט ומול הביטוח כשמנסים לקבל החזר על בדיקה רפואית ובמעבר החצייה כשכמעט נדרסים על ידי אוטובוס ועל המדרכה כשכמעט נדרסים על ידי קורקינט ובסופרמרקט כשמנסים להתעמת עם זה שמנסה לעקוף ובהמתנה של 20 דקות עד שיענו לנו מחברת האשראי ומול הנציג בצ'אט שמתברר כבוט ובשיחה עם חברת השליחויות ומול האינסטלטור שדפק מחיר ומול המנקה ששוב פעם הבריז.

    ומי שמנסה פשוט לעמוד בתור ולקבל את מה שמגיע לו, למצות את הזכויות שלו ולשלם בזמן וסתם להיות נחמד ורך ואדיב, בלי לצעוק ובלי לדרוש את המנהל ובלי להיות בהמה - מגלה פעם אחר פעם שדילגו עליו, שהוא נשאר מאחור. או יותר גרוע: שהאהובים שלו נשארו מאחור. 
  4. כשפרצה לחיינו המילה "חטופים", הגיע יחד איתה גם הביטוי "משפחות החטופים". אנחנו רואים אותם כל יום, בעיקר אותן, אמהות שנעמדו בקדמת הבמה, דוברות רהוטות ששוברות את הלב. אין למשפחות החטופים עצם פוליטית אחת בגוף, ומי שלא מבין את זה - משהו מאוד בסיסי השתבש אצלו עמוק בפנים. הם לא אלו שהפכו את זה לפוליטי, זה הפך לפוליטי והם נאלצו להגיב. הם הנהגה שלא בחרה להנהיג, אלו אמהות ואבות ואחיות ובני דודים שפשוט נקלעו, אנשים שנאלצו לפתח חושי יח"צ כי הדבר הכי חשוב להם בעולם נמצא כרגע בסכנה והם יעשו הכל, פשוט הכל. 

    גבורת ההורים היא מוטיב חוזר במלחמה הזו. האבות שנסעו בעיצומו של הטבח לתוך אזור המלחמה כדי להשיב את ילדיהם, והאמהות שזועקות בכנסת עכשיו. איפה שהמדינה הכזיבה, ההורים נכנסו. ואם עדיין יש לנו שאיפה כלשהי להיות עם, אין ברירה אלא להבין שהמשפחות שלהם הם המשפחה שלנו.
  5. אנחנו לא יכולים לחגוג את פסח בלי החטופים. על עצמאות וזיכרון בכלל אין מה לדבר. לא יכולה להיות פה פגרה או חגים או חגיגות. אין דבר כזה ניצחון בלי החטופים, בטח שלא מוחלט. אם החטופים לא חוזרים לא נצליח להשתקם כעם או, בכלל, להישאר בני אדם.