"כלב ים בישראל!" רחשו הרשתות החברתיות, בהיסוס, בשישי שעבר. כלי התקשורת הצטרפו במהרה ודיווחו בהתרגשות על הגעתו של כלב ים מסוג בת לחוף ביפו, שבו היא נחה עד שתמשיך במסעה או, מי יודע, תעשה את הטרנטינו ותשתקע לתמיד. החוקרים לא בטוחים איך ולמה היא הגיעה לפה. הם משערים שאחרי כמה ימים על החוף, לצורך תהליך החלפת פרווה, היא תשכשך את דרכה בחזרה לטורקיה. שזה מעניין, כי אצל בני אנוש נהוג לנסוע לטורקיה כדי להחליף פרווה ואז לחזור לישראל.
חיש מהר קיבלה הכלבה שם: יוליה. אולי בגלל שהיא עולה חדשה, אולי כי בונים על סיפור אהבה עם סוף טראגי, אולי כי נשארו ספיירים בתיקייה של השמות של הסופות (הגיוני, היה חורף חלש). גם אומרים שבכלל ילד יפואי העניק לה את השם, אז יוליה. מכאן, זה כבר הפך לממש מעניין. לא יוליה עצמה - כי בואו נודה, בשביל יצור עגלגל שבעיקר ישן כבר אימצנו חתול - אלא אנחנו.
סקרנים התגודדו לאורך כל השבוע על מנת לצפות בה מנמנמת, מתנדבים מכל קצוות הארץ תצפתו במשמרות על מנת לוודא שאיש לא מפריע לה. דיווחים נוקדניים - "בשעה שלוש ורבע כלבת הים הנזירית יוליה יצאה לשחייה, בשמונה וחמישה היא חזרה לחוף" הופיעו כמבזקי חדשות ומעורבות רגשית של יגאל מוסקו, עם שלל ציוצי "יוליה בילתה את הלילה בים, סעדה מדגת יפו ושבה עם שחר".
בתאגיד השידור הישראלי אף הגדילו והעלו ערוץ לייב של כלבת הים המתארחת, שזה אומר מצלמה שעוקבת אחריה 24/7 כדי שכולם יוכלו לדעת מה קורה איתה בכל רגע נתון. ערוץ 26 שמוקדש אך ורק ליוליה. זה מאוד התאגיד, כמובן, כי בערוץ מסחרי כבר היו מטיסים לחוף כלבת ים נוספת ונותנים להן לריב על מגבת.
עכשיו, כל זה מתוק לאללה, אבל גם קצת מוזר. כאילו, בשבוע שעבר סיימנו (עוד) מבצע צבאי, אנחנו בעיצומה של מחאת ענק, חצי מהרשויות העירוניות שובתות, לפחות פעמיים בשבוע נרצחת אישה, כל תאגיד אפשרי מייקר את מוצריו וכל התחזיות הכלכליות צופות לנו חורבן. מנעד התגובות הרגשיות שלנו אמור להיות בין ייאוש לזעם, והוא באמת! השבוע, למשל, פרצה, התלהטה - והכי חשוב, תועדה - קטטה המונית במקדונלד'ס באייסמול באילת.
קטטה המונית זה משהו שאנחנו יכולים להבין. זה מתיישב לנו עם האירועים האחרונים, עם המתח המצטבר, עם הטמפרמנט העממי ויש שיאמרו שגם עם קמצנות הרטבים הכפייתית של מקדונלד'ס. ריב באייסמול באילת - אין טבעי מכך. אבל כלב ים? מה קשור? מה אנחנו, דנמרק? אוסטרליה? מדינה שלווה אחרת שמהדורת החדשות שלה נפתחת בעכביש ממש גדול? ערוץ לייב ייעודי ליונק ימי נדיר זה למדינות בלי בעיות, לא כאלו שעוד שניה מתמוטטות לתוך עצמן.
ההתרגשות שלנו מכלבת הים היא, יותר מהכל, מכמירת לב. הרי ברור שזו תולדה של בור הייאוש שבו אנחנו נמצאים. פנטזיה על נורמליות, על נושא אחד שהוא קונצנזוס, שאין מה לריב עליו (לפחות כל עוד פלגים חרדיים לא מחליטים שצריך להסתיר את פניה של כלבת הים בעזרת עיגול סגול). העמדת פנים שאנחנו מדינה פריבילגית מספיק כדי להתעסק בכלבי ים כשאנחנו ההיפך הגמור. האובססיה ליוליה היא לא בגללה, היא בגלל כל מה שאין לנו, שחסר.
יוליה היא הכמיהה לרוך, לדאגה, לשמירה. הלוואי שהיינו דואגים אחד לשני כמו שאנחנו מטפלים בה, הלוואי שמשהו מהעדינות הזאת יישאר אחריה. כולם כל כך חרדים מהרגע שבו היא תעזוב, כי כל כל מה שיישאר לנו זה אחד את השני, ואת האייסמול באילת.