"אני לא אופיע באריאל כי אני חושבת שהמקום הזה פשוט פוגע באנשים אחרים. זה לא שאני שונאת את האנשים שגרים שם או את הילדים. אם יביאו לי את הילדים עכשיו לעכו, אני פשוט אלמד אותם תיאטרון. אני אלמד אותם אהבה. אני לא אלך למקום הזה ספציפית כי הוא פוגע באחרים. ואני מכבדת כל בן אדם".
כששואלים את השחקנית הישראלית-פלסטינית (כהגדרתה) ראידה אדון אם תסכים להופיע באריאל, כפי שדורשת שרת התרבות מירי רגב מאנשי התיאטרון בישראל, היא לא מתחמקת. גם מהדברים של רגב על חיזוק הפריפריה היא לא ממש מתרשמת. "מירי רגב מצחיקה", אומרת אדון. "היא כאילו מנסה להגיד שהיא מאוד דואגת לפריפריה. גם אני בעד, אבל הצגנו בעכו, כולם מציגים במקומות של פריפריה. היא פשוט קצת מגזימה, קצת נכנסת לתוך מקומות של אמנים, לחיים של האמנים. היא התחילה ברגל שמאל. להגיד שאני שונאת אותה ואני לא סובלת אותה? אני לא מכירה אותה מספיק בשביל שאני אשנא אותה. אני חושבת שהיא צריכה לפתוח את העיניים ושהיא צריכה להירגע, ואני חושבת שהיא צריכה להתמודד עם החרם הזה ולא לעשות אבו-עלי על האמנים. אנחנו מעט אמנים! מה זה ארץ ישראל? אני קוראת לה 'קיבוץ גדול'. את לא יכולה להילחם נגד הקיבוץ הגדול הזה. לכי תילחמי עם החרם שיש בחו"ל, אל תעשי את עצמך שאת גיבורה פה. היא פשוט עושה כאילו היא גיבורה".
בסופו של דבר היא זאת שתקבע אם תיאטרונים יקבלו תקציבים.
"מה את עושה שוחד פה? מה זה הרמה הזאת? כאילו שהיא יושבת על מיליונים! מה זה שרת התרבות? מרוויחה מיליונים?! שתירגע, זה לא מיליונים. צריך לעשות את זה באהבה, לדבר. שונאים אותך? אז תתחילי לעבוד על זה שיאהבו אותך. מה את נלחמת? אני חושבת שזה חולשה. אני חושבת שהיא מאוד חלשה. היא הכניסה את עצמה למלחמה".
"ערבייה? את נראית תימנייה"
אדון - שחקנית, אמנית ויוצרת - נולדה בעכו ב-1972 למשפחה בת שמונה ילדים. מאז ומעולם היא נחשבה לציפור קצת מוזרה בנוף התרבות הישראלי. היא התחילה את הקריירה ב-1992 כמלכת היופי של המגזר הערבי, והמשיכה לתפקיד בסדרה "שכנים" של הטלוויזיה החינוכית, שהביאה את סיפורם המשותף של יהודים וערבים. בהמשך שיחקה בהפקות פלסטיניות רבות (ביניהן "מסיק הזיתים" ב-2003) ובסדרות טלוויזיה ובסרטים ישראלים בולטים ("טירונות", "תמרות עשן", "חצוצרה בוואדי"). היא בחרה שלא להיענות להצעות להשתתף בתכניות ריאלטי כמו "האח הגדול VIP" וסדרות מדוברות כמו "מחוברים" שהיו יכולות להפוך אותה לשם מוכר הרבה יותר בציבור הישראלי כמו חבריה קלרה חורי ויוסף סוויד. במקום העדיפה להמשיך ולעבוד קשה בתיאטרון ובוידאו-ארט, עבודותיה ממשיכות להיות מוצגות במוזיאונים בישראל ובעולם.
בסרט "סמירה" שישודר הערב (א') ב-21:00 בערוץ הראשון מגלמת אדון את הגיבורה, סמירה, אישה בשנות ה-40 לחייה בעלת משפחה, שקמה יום אחד ומחליטה לפוצץ את עצמה בבית קפה בישראל. תכניתה מסוכלת על ידי השב"כ, ובחדר החקירות אנו מגלים על המניעים שהובילו אותה לביצוע המעשה. סיפורה של סמירה (אותו כתבה ענת ברזילי, ראשית כמחזה ואחר כתסריט) הוא סיפור אנושי מהמעלה הראשונה, כזה שמצליח לרגש בלי קשר למטען הפוליטי איתו באים הצופים. שידור הסרט לווה בכתבתה של במאית הסרט "סמירה" דלית קימור, שקיימה ראיון עם מחבלת ששוחררה ב-2008. אם אתם מצפים להטפה בלתי פוסקת על הכיבוש הישראלי תחשבו שוב, הסרט לא חושש למתוח ביקורת על המגזר הערבי והדרך בה הוא מתייחס לאחת האוכלוסיות הכי מוחלשות בו - נשים.
בלי לעשות ספוילר גדול מדי לצופים, אפשר לספר שהבחירה של סמירה מגיעה מתוך לחץ של החברה הערבית. את גם רואה את זה ככה?
"יש הרבה נשים נאיביות בעולם הזה ובמיוחד בתרבות הערבית. אם נדבר על העניין של השליטה, אני חושבת שאנשי הדת והגברים שולטים מאוד חזק בתרבות הערבית. הכל תלוי כמובן איפה. אבל בכלל, בעולם, הגברים הם אלה ששולטים, ואני חושבת שאנחנו אשמות בזה. אנחנו מרשות שיקטלגו אותנו".
את מרגישה שמקטלגים אותך?
"אני מרגישה כאילו יש משהו בישראלים שאוהב לקטלג. ממש לפני יומיים אמרתי, 'אני לא מרשה שמישהו יקטלג אותי'. ומישהי יהודייה אמרה לי: 'מה זאת אומרת? כולנו מקוטלגים'. כולם מקבלים את זה שכולנו מקוטלגים. מה זה כולנו מקוטלגים? למה צריך לקטלג? בוא נתחיל מפה. למה צריך לקטלג?".
אני מנחש שמקטלגים אותך דבר ראשון כערבייה?
"זה לא עניין רק של ערבייה. המשפט שחוזר זה 'אבל ערבייה לא נראית ככה, את נראית תימנייה'".
מי שאומר את זה בטח חושב שהוא מחמיא לך.
"זה ממש לא מחמיא לי. אני צריכה להגיד להם: 'תסתכלו מסביב, תראו כמה ערביות יש כמוני'. זה מצחיק. נוח להם, לבני אדם, נוח להיות בדת אחת, נוח להם לראות דבר אחד, נוח להם שאתה תהיה במקצוע אחד, אתה לא יכול להיות שניים-שלושה דברים. אתה לא יכול לאהוב שניים-שלושה אנשים. אתה לא יכול להגיד אני פלסטיני וישראלי למשל. אתה לא יכול, אתה חייב לבחור, אתה לא יכול להגיד: 'אני חי עם שלוש הדתות בשלום ובשקט וכיף לי וטוב לי ואין לי פשוט מלחמות פנימיות'. אנשים לא מקבלים את זה".
מצפים ממך לבחור צד?
"אנשים רוצים שאני אבחר צד, גם בשביל שיהיה להם נוח, כי זה מבלבל אותם. שחקן ערבי אמר לי 'את לא יכולה להגיד שאת פלסטינית וישראלית, זה מבלבל אותנו', זה מה שהוא אמר לי. הוא אמר: 'לא, זה משהו אחר, המדינה זה בית, וככה היא צריכה להתייחס אלייך'".
"אם אין תפקיד ערבי אני לא שווה"
סמירה, גיבורת הסרט, חווה על בשרה את כל הקשיים עליהם מדברת אדון. מצד אחד – אישה נשואה ואם לילדים שאמורה להחזיק משק בית למופת בזמן שהיא שומרת על כל חוקי האיסלאם ומתנגדת לכיבוש. מהצד השני, מול אנשי השב"כ שחוקרים אותה, היא מציפה לאט לאט את כל חוליי החברה הישראלית.
צוות הסרט - התסריטאית, הבימאית, המפיק ריקי שלח - כולו יהודי. והוא מביע ביקורת מאוד לא פשוטה על החברה הערבית. את חוששת מתגובות זועמות מתוך המגזר?
"אני חושבת שדבר ראשון, לפני שאני אפתח את הפה על החברה הישראלית, אני צריכה לראות מה קורה בחברה שלי. גם כאישה. ואחר כך אני אתחיל לדבר על החברה הישראלית, שגם היא חלק ממני. העולם הערבי, ברור שתהיה לו ביקורת. יש שם שליטה של דת, וכל אחד לפי איך שהוא מפרש את הדת. הרי להיות שאהיד או ג'יהאד או כל הדברים האלה - אני לא יודעת מה זה, אבל בטוחה שאלוהים לא אמר שתהיה שאהיד ותלך לאיזה אוטובוס ותפוצץ אותו. כמו שאלוהים לא אמר ליהודים 'זה מכתוב שזאת הארץ שלכם', ואז אתה מוציא בן אדם מהבית שלו. תהיה בן אדם, זה יותר חשוב".
ומבחינת עבודה – את פוחדת שתקבלי עכשיו פחות תפקידים בגלל הסרט הזה?
"למה, כמה שחקנים ערבים אתה רואה בתיאטרון היהודי? איפה? יש נורמן עיסא וזהו. שם זה נגמר".
את שיחקת לא מעט בתאטרון.
"ועכשיו אני משחקת בתיאטרון? מישהו פותח לי דלת? הקאמרי פותח לי דלת שאני אשחק שם בעוד הפקה? הבעיה היא, כמו שאמרתי לך בהתחלה, שאוהבים לקטלג. אם אין תפקיד ערבי – אני לא שווה לכלום. והם גם כותבים את התפקיד הערבי איך שהם רואים אותו, לא איך שאני רואה אותו בעיניים שלי. למה אני צריכה לעשות רק תפקידים של ערביי 48'? למה אני צריכה לעשות רק תפקיד של ערבייה?".
למה באמת?
"תשאל את הישראלים. איפה השחקנים הערבים היום? איפה קלרה חורי? בחו"ל. איפה יוסף סוויד? בחו"ל. איפה חצי מהחברים שלי? בחו"ל. ואני גם אסע לחו"ל, כי ניסיתי השנה הזאת עם הבימה, עם הקאמרי, עם ציפי פינס (מנכ"לית תיאטרון בית לסין - ב.ב.), עם תיאטרון באר שבע, עם מי שאתה רוצה. כולם מעריכים אותי, כולם אומרים לי 'את שחקנית נהדרת', 'וואי את נראית כל כך יפה'. יופי, מה הלאה?".
זה מתסכל?
"בטח. אני הייתי צריכה להגיד לציפי פינס שאני צריכה להכין את הקטטר, כי אני כבר אהיה זקנה עד התפקיד הבא. לפני שנה נפגשתי איתה, היא אמרה לי 'וואי, את מדהימה, אני רוצה אותך בתיאטרון פה. זה מתסכל מאוד. ממש מתסכל. אני מרגישה שאין לי עם מה להילחם, אין לי על מה להילחם. שאני צריכה לקחת את עצמי ולהגיד באמת – אין שיחה בינינו. גם בין האמנים. זה הכי מצחיק, כי למשל כשהשמאלנים הולכים לאיזה הפגנה ומתחילים לשיר את את התקווה, 'נפש יהודי' וכל זה - לאן אני שייכת? איפה המקום שלי שם?".
את מרגישה מודרת?
"בוודאי. אומרים לי 'מתוקה, אנחנו דואגים לעצמנו, אנחנו פשוט שמאלנים כי אנחנו פוחדים על הילדים שלנו. לא דואגים לך. אנחנו פוחדים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו בשקט. זה לא עניין של דאגה לך'. ילד ערבי, כשהוא הולך להרוג את אחותו על כבוד המשפחה, אתה חושב שהוא הורג אותה בגלל התרבות? זה לא רק בגלל התרבות. אתה חושב שהוא מרביץ לה כי הוא דואג לה? לא. הוא מרביץ לה או הורג אותה בגלל שהוא מפחד על השם שלו. לא מדאגה לה. אז ככה זה גם השמאלנים. הם לא דואגים לי, הם רוצים שלי גם יהיה טוב כבן אדם. אני לא מדברת על כולם, כמובן. אבל הרוב, הם רוצים שקט".
"אני לא מרגיש שיש לי מדינה"
מירי רגב היא לא הפוליטיקאית היחידה שמכעיסה את אדון. גם את ה"הערבים נוהרים לקלפיות" שאמר ראש הממשלה בבחירות האחרונות היא לא שוכחת. "הרגשתי חוזק כששמעתי את המשפט הזה", היא מספרת.
חוזק?
"ממש. הרגשתי שאני חזקה. הוא פוחד ממני".
את מרגישה שהוא ראש הממשלה גם שלך?
"אני לא יכולה להגיד שהוא ראש ממשלה שלי כשהוא לא דואג לי. כשהוא לא נותן לי ביטחון, שלווה. אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת את המדינה ברגע שהמדינה בועטת בי. יש לי אהבה ושנאה למדינה. אני אוהבת את החום של האנשים, אני אוהב את הטבע, את הים. אני לא אוהבת את הגזענות. אני לא אוהבת את זה שנותנים לי להרגיש שאני לא שייכת. אני לא אוהבת הרבה דברים פה. מותר לי להגיד אני לא אוהבת. היום אתה לא יכול להגיד 'אני לא אוהב'. כל מי שמבקר נתפס כאויב".
דיברת על השחקנים הערבים שעזבו את הארץ. את רואה את העתיד שלך כאן?
"אני לא יודעת. אני פשוט גדלתי בלי מדינה, אני לא מרגישה שיש לי מדינה. אין לי את זה. אני לא יודעת מה זה, אני חושבת שגם הישראלים לא יודעים מה זה. ישראלים עושים את הדברים בהקצנה – 'זאת המדינה שלנו' ו'אני אוהב את המדינה'. אבל אף אחד לא שואל את עצמו אם הוא באמת אוהב את המדינה? הוא פשוט לא עוצר לחשוב לרגע, מה שמניע אותו זה הפחד".
היהודים אולי יגידו לך שזה לא הפחד, אלא השואה.
"אז השואה הייתה, ומה עכשיו? למה יש מלחמה עכשיו? יש לך מדינה, השואה הייתה, הכל נגמר, למה צריך לכבוש עם ולבנות עוד התנחלויות? למה? למה אי אפשר להירגע? כי בן אדם לא מסתפק. בן אדם רוצה עוד ועוד ועוד. שמע, להעיף את הערבים? זה לא יקרה. הם לא יעופו, זה בלתי אפשרי. צריך לחשוב בצורה אחרת. בוא תנסה משהו אחר. הדרך הזאת לא מובילה לכלום, אז תנסה את הדרך השנייה. אבל אנחנו לא מנסים. כל אחד אומר: 'אבל הם לא מנסים והם עשו לנו והם הרגו אותו...' - אני מדברת על שני הצדדים. חלאס, כמה אפשר? תפסיקו להיות קורבן. די לבכות".
מתיאטרון בית לסין בחרו שלא להגיב לדברים. תגובתו של תיאטרון הקאמרי טרם התקבלה.