לא רק בבית הלבן האמיתי יתקיימו חילופי שלטון טריים, אלא גם בזה הפיקטיבי של אוליביה פופ והגלדיאטורים.
הערב (א', 20:45, HOT3 ו-HOT VOD) תעלה העונה השישית של הדרמה הסבונית הפופולרית "סקנדל", בצמוד לשידור המקורי בארה"ב ובעיכוב ממועד העלייה המסורתי בסתיו, מכורח הריונה השני של הכוכבת קרי וושנגטון, שילדה את בנה השני באוקטובר האחרון. "סקנדל" היא גם אחת מסדרות הדגל של יוצרת הטלוויזיה העסוקה ביותר בעשור האחרון, שונדה ריימס, שחתומה על סדרות להיט אחרות שאולי שמעתן עליהן, "האנטומיה של גריי" ו"המדריך לרוצח".
העונה החדשה יוצאת לדרך אחרי עונת הבחירות הקודמת, כאשר לצד הדרמות הקבועות בחייה של פופ (וושינגטון) וחבורת הגלדיאטורים בפירמת ה"פיקסינג" שלה, הצופים עומדים לגלות מי מבין המועמדים – הגברת הראשונה לשעבר מלי גרנט (בלאמי יאנג) או יריבה הדמוקרטי פרנסיסקו וארגס (ריקרדו צ'אווירה) – הוא שיירש את כסאו של הנשיא שכיהן בסדרה עד כה, פיצג'רלד "פיץ" גרנט, אותו מגלם השחקן טוני גולדווין.
עד החשיפה המשמעותית, לה זכה בשנים האחרונות הודות להצלחתה של "סקנדל", גולדווין (56) היה מוכר בעיקר מהסרט הרומנטי "רוח רפאים", שם גילם את החבר הבוגדני של דמי מור ופטריק סווייזי, שפרצופו האמיתי כנבל האחראי למות דמותו של האחרון נחשף, הודות לכוחותיה העל טבעיים של וופי גולדברג בסרט. בתור הנשיא גרנט הוא אמנם לא בהכרח זה עם הדם על הידיים אחרי שתי קדנציות סוערות, אבל עם די והותר כותרות הודות לרומן העסיסי של פיץ מחוץ לנישואין עם אוליביה. כעת, כשהוא תולה את נעליו הנשיאותיות, זה זמן נהדר לראיון מיוחד לסיכום הכהונה.
"אם אני הייתי מקבל לידיי את משרת הנשיא, כבר ביממה הראשונה הייתי דואג למצוא אישה טובה שתכהן במקומי", אומר גולדווין בחיוך רחב בתחילת השיחה, ומזכיר שהיה לאחד מתומכיה הנלהבים של הילארי קלינטון, שאף ליווה אותה בנקודות מסוימות במהלך הקמפיין. "אני תמיד החזקתי בדיעה שפיץ יהיה אדם הרבה יותר מאושר מחוץ לחדר הסגלגל, ושאולי אפילו יש לו סיכוי לחיים רגועים - שבסתר ליבו, זה מה שרצה תמיד יותר מכל. בתור נשיא לשעבר יש לו עדיין כוח להשפיע ולסייע מהמקום והניסיון שצבר, כמו שראינו שביל קלינטון או ג'ימי קרטר עשו אחרי שסיימו את כהונתם. לדעתי החלום הזה יהיה מושלם רק כשיעשה את זה עם אוליביה לצידו, ששניהם ישפיעו יחדיו על העולם".
נפטרנו מהמשולש אוליביה-פיץ-מלי?
"כל אחד מאיתנו די מבודד בענייניו כעת, שלושה לוויינים המטיילים בחלל לבדם. למלי יש עיסוקים נפרדים ואמביציות מקצועיות, לפיץ יש מציאות חדשה כגרוש טרי ונשיא בדימוס ואוליביה עצמאית כהרגלה, אחרי הכל היא זו שעזבה אותו. וגם אם נשים בצד את הדרמה הרומנטית ביניהם, לפיץ יהיו תמיד קשרים למלי כי יש להם ילדים משותפים אחרי למעלה משני עשורים יחד, וגם אוליביה ומלי יצרו שותפות לא רגילה בעונה הקודמת. אבל הסוגיה הכי מעניינת בעונה החדשה היא איך נראה העולם בעידן שאחרי פיץ כנשיא, וזה בטוח יהיה מעניין כי אחרי הכל יש לנו את שונדה ריימס, היוצרת המהוללת שלנו".
ההצלחה של "סקנדל" היא קודם כל בזכותה?
"לגמרי, שונדה היא כוח אדיר בטלוויזיה של זמננו, אני שם אותה בשורה אחת עם מתיו ויינר יוצר 'מד מן', דיוויד צ'ייס של 'הסופרנוס' ו-וינס גיליגאן יוצר 'שובר שורות', כאלה שסללו את הדרך לטלוויזיה מודרנית איכותית לה אנו עדים ב-15 השנים האחרונות. ובשונה מהם, שונדה עובדת בערוץ מסחרי ארצי - ABC, לא ברשת כבלים - והביאה לפריחה בפריים-טיים המיינסטרים הספציפי הזה, של סדרה שהיא כל כך מהנה שאין מצב שתכבה את המסך. היא באה במטרה לבדר אבל גם לאתגר את הצופה, ובזה אף אחד לא מתקרב לקרסוליים שלה".
מה עם מילה טובה על קרי וושינגטון?
"בהחלט, קרי היא אישה שחורה שמובילה סדרת טלוויזיה כשחקנית ראשית וזה סטנדרט שלא הכרנו. דבר שהוביל לסדרה נוספת של שונדה, 'המדריך לרוצח', עם ויולה דיוויס שזכתה באמי לשחקנית ראשית בסדרת דרמה בשנה שעברה, והייתה לאישה השחורה הראשונה לעשות זאת. זו השפעה ראויה להערכה בכל המישורים וגאווה לקחת חלק מסדרה שלה".
גולדווין נולד במאי 1960 בלוס אנג'לס הישר אל תעשיית הקולנוע; סבו סמואל גולדווין (במקור שמואל גלבפיש) היה מהגר יהודי-פולני ממייסדי אולפני "פרמאונט" וחברה נוספת שנרכשה בשנות ה-20 והפכה לאולפני מטרו-גולדווין-מאייר (שאמנם נושאת את שמו, אבל לא היה לו חלק פעיל בה). הוא למד אמנות ומשחק באוניברסיטת ברנדייס ובאקדמיה לאמנויות של לונדון, והפציע על המסך הגדול לראשונה ב"יום שישי ה-13 חלק 6: ג'ייסון חי" ב-1986 ולאורך השנים שיחק גם בסרטים "תיק שקנאי", "הסמוראי האחרון" ואף דיבב את דמותו של טרזן בסרט של דיסני מ-1999. בטלוויזיה הוא התארח בסדרות כמו "פרקליטי אל. איי.", "מרפי בראון", "פרייז'ר" ו"האישה הטובה".
ב-30 השנים האחרונות הוא נשוי למעצבת התפאורה ג'יין מאסקי, ולשניים שתי בנות בוגרות. בעשור האחרון הוא הגדיל לעשות ואף עבר אל מאחורי המצלמה, שם ביים בין השאר פרקים של "חוק וסדר", "דקסטר", "האנטומיה של גריי" וגם שישה פרקים ב"סקנדל", כולל החמישי בעונה החדשה. "לביים נתן לי נקודת מבט חדשה לגבי פיץ", הוא מספר, "אבל הבונוס האמיתי הוא שמתאפשר לי לעבוד מקרוב עם כל הצוות והשחקנים. כשאתה רק בא לשחק בסצנות שלך אתה לא ממש חווה אינטראקציה עם אנשים אחרים ואתה מפספס הרבה מהקריאייטיביות שנשפכת מהאנשים המדהימים מסביב. אז אם לא יוצא לשחק עם אותם שחקנים בסצנות של פיץ, לפחות אני משתעשע איתם הודות לכסא הבמאי. זה כיף נוסף לזה של עבודה בשגרה כשחקן בסדרה, כי ההנאה הכי גדולה עבורי היא לקבל תסריט חדש של הפרק הבא".
ריגוש אחר מאשר קולנוע?
"כן, כי כשאתה עובד על סרט אתה מקבל תסריט, מבין את הדמות ורץ קדימה בהסתמך על זה, כשיש לך ידע כללי שנותר בעינו. בסדרת טלוויזיה אין לי מושג אף פעם מה יקרה - ונכנעתי לעובדה הזו. כי ככה הם גם החיים, אתה חושב שאתה יודע מה עומד בפניך אבל בסופו של דבר אתה לא יודע כלום. ככה זה גם ב'סקנדל'. ואני מת על זה".
"סקנדל" שבה למסך שבוע אחרי ההשבעה של דונלד טראמפ ובתור תכנית שמתרחשת בוושינגטון וסביב מוסד הנשיאות, אי אפשר שלא לייצר השוואות. כבר בשנה שעברה יישרו הכותבים קו עם המציאות והוסיפו לקלחת מערכת הבחירות את הדמות של טייקון העסקים הטקסני, הוליס דויל, שכבר היה חלק מעלילה בתחילת הדרך של הסדרה, שב בעונה הקודמת כמועמד בפריימריז הרפובליקני לנשיאות והתאפיין ברטוריקה אגרסיבית ובלתי מתנצלת, שיותר מהזכירה את טראמפ.
"את הוליס דויל כבר הצגנו לראשונה בעונה השנייה לפני ארבע וחצי שנים, הרבה לפני טראמפ, ולכן זה יצר לפתע השוואות מעוררות תיאבון", מסביר גולדווין, "שונדה והתסריטאים שלנו נמצאים עם האצבע על הדופק של מה שקורה בעולם בצורה מדהימה, והיו מקרים במציאות שדימו סיטואציות מהעבר בעלילה של 'סקנדל'. למשל, בעונה השנייה גם היה לנו דמות של עובד בסוכנות לביטחון לאומי שגנב וחשף סודות על מערכת חשאית של ריגול אחרי אזרחים אמריקאים, והנה - בחלוף שנה משידור הפרק התפוצצה פרשת אדוארד סנודן. לכותבים שלנו יש אינסטינקטים מאוד חדים בנוגע לתרבות ובחינה של מקרי קיצון בהם מסלול ההתנגשות בלתי נמנע ואכן קורה, וזה בא לידי ביטוי במציאות החלופית בסדרה".
מה זה אומר מבחינתך לעבוד על סדרה פוליטית בעידן טראמפ?
"אני חושב ש'סקנדל' תיזכר כסדרה קלאסית ופורצת דרך במובנים רבים הרבה בזכות האופן בו היא מתמודדת עם הנוף הפוליטי בארה"ב ותזכורת לאידיאלים שאמריקה מושתתת עליהם. הפרדוקס הוא שלעולם אנחנו לא יכולים להגיע למיצוי האידיאלים האלה, והמערכת שלנו ממשיכה לפעול רק כי אנחנו תמיד פועלים בניסיון תמידי להשיג אותם ולהבין איפה אנו שוגים. הייתה לנו תקופה ארוכה בה כאזרחים במדינה הזו ראינו איך אמריקה נראית אחרת מבעד לעיניו של טראמפ ועיניה של הילארי. יש שתי אסכולות שונות לחלוטין, אבל כולנו אמריקנים. וגם כשאנחנו מרגישים שהנה, אנחנו לקראת צעד מהפכני בכיוון הנכון - אנו מקבלים מכה לא צפויה, בין אם פצע שגרמנו לעצמנו או מישהו שהצליח לפגוע בנו. כמו שאחרי הניצחון של אובמה דיברו על חברה פוסט-גזענית, ואוי כמה התבדינו".
יש לך סיבה לאופטימיות?
"אני מאמין שגם מנסיבות כאלו אנחנו צומחים כחברה, ואולי אני משלה את עצמי שאני ממשיך לחשוב שאנחנו צועדים קדימה, כי להיווכח במציאות הקשה שמציגה תמונה שונה לחלוטין זה ממש לא נעים. בסדרה אנחנו מדקלמים הרבה רפליקות של דמויות שמכריזות 'אני אמריקני', או בעונה החדשה כשאני מעביר את כס השילטון אני אומר משפט כמו 'אני מעביר לידיך את אמריקה'. ומשפטים כאלה גורמים לך לחשוב ולהבין כמה עמוקה העבודה שאתה עושה בסדרה המאוד מסוימת הזו".