אומרים שבגלל שנאת חינם חרב בית המקדש. יש על זה מחלוקות ודיונים, ובגדול, לא באנו להתפלפל פה על יהדות, אבל כמו כל אדם עלי אדמות, גם לנו יצא לשנוא פה ושם - גם בחינם, וגם עם כמה קרדיטים לזכות השנואים עלינו. בסופו של דבר, מדובר ברגש די בסיסי, רובנו לומדים לשנוא מהרגע שילד אחר גונב לנו את קובבת החול הראשונה, ולכן, לכבוד תשעה באב, אספנו לכבודכם את חמשת הביטויים החותכים, המצחיקים, המרגשים והיפים ביותר לשנאה, כמו שהונצחו ביצירות האהובות עלינו.

5. עינב, ג'יין בורדו

"עינב" הוא אחד משירי הנאצה האולטימטיביים, ולו רק בגלל שהוא לא נשמע ככזה. השיר נכתב על זאת שכולנו מכירים ולכולנו מאוד קשה לשנוא: היא יפה, היא נחמדה, ונראה שהכל הולך לה, ינעל אמא שלה. עינב היא מסוג הנשים שיכולות לגרום לטובים ולטובות שבנו להרגיש כמו כישלון, וכולנו נשמח לתפוס את ה"עינב" הפרטית שלנו ולרדות בה: "לכי תחזרי אל המושב עכשיו/העיר הזאת קטנה מדי לשתינו".

רק חודשיים אחרי ש"עינב" יצא, ג'יין בורדו התפוצצו עם הלהיט הכי גדול שלהם, "איך אפשר שלא", להיט גלגל"צ רומנטי ומתקתק שנשמע בדיוק "עינב". והניגוד הקומי בין המתיקות הפופית של "איך אפשר שלא" מול הארסיות העוקצנית והמרושעת של "עינב", שנשמע כמוהו, הופך את "עינב" לאחד מהמנוני השנאה הישראליים היפים ביותר. מעולם לא היה שיר חמוד יותר עם שורה כמו "בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזופה".

4. "Frankly, My Dear, I Don't Give a Damn", חלף עם הרוח

"ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות", אמר אלי ויזל. ואין דרך יותר אדישה לנפנף את האישה שפעם אהבת מזו שבחר בה רט באטלר (קלארק גייבל האגדי), בסוף של "חלף עם הרוח", במשפט המחץ הגדול של הוליווד הקלאסית. "חלף עם הרוח" הוא סרט גדול ובעייתי, שלא לומר רעיל; ומעבר לעובדה שהוא מספר את הצד של בעלי העבדים במלחמת האזרחים האמריקאית, הוא מציב במרכזו את אחד מסיפורי האהבה הבעייתיים והציניים אי פעם.

סקרלט אוהרה (ויוויאן לי) נעה לאורך הסרט בין תיעוב לתשוקה עזה כלפי רט, וכשהם נישאים היא לא מסתירה שזה נובע בין השאר מהעובדה שהוא איש מאוד עשיר. גם הוא לא עשה לה חיים קלים (סצנות רבות מהסרט לא היו עוברות היום, גם ככל שזה נוגע ליחס האלים לעתים של רט לאשתו). הסרט מסתיים (זהירות, ספוילר לסרט בן 80) כשרט מחליט שהוא מפסיק לנסות לגרום לסקרלט להתאהב בו. סקרלט הבוכייה, שמבינה מאוחר מדי שהוא אהבת חייה, מתרה בו להישאר ושואלת אותו "רט, אם תלך, לאן אלך? מה אעשה?". רט, בתגובה, עונה לה "בכנות, יקירתי, לא אכפת לי". הוליווד נודעה בתור מעוז הסוף הטוב, אבל האפוס ההוליוודי הגדול ביותר נגמר בכך שהגיבור הרומנטי אומר לאהובתו מוכת הגורל שהיא מעניינת לו את הביצה - וזה מדהים.

3. ה-Burn Book, ילדות רעות

אחת הדוגמאות היפות לשנאת חינם בקולנוע, כזאת שנובעת מאכזריות נטולת פשר, היא ה-Burn Book, מחברת השטנה של החבורה האיקונית שעמדה במרכז "ילדות רעות", ובראשה רג'ינה ג'ורג' (רייצ'ל מקאדמס), הנבלית הגדולה ביותר של סרטי התיכון. כשקיידי הרון (לינדזי לוהן) מצטרפת אליהן, במטרה להסתנן לאליטה הבית ספרית הזאת ולפרקה מבפנים, התיכוניסטיות הצעירות נזכרות במנהגן להשחיר על בנות כיתתן בטקסטים מתומצתים בליווי תמונה: זאת לסבית, זאת כלבה, זאת בתולה שמנה. אף אחת מהבנות עליהן נכתב בספר לא פגעה ולא מסוגלת לפגוע בבנות המקובלות ביותר בבית הספר  - והן עדיין עושות זאת. בשביל הכיף. וכשרג'ינה, מלכת בית הספר שנושלה מכיסאה, מחליטה לנקום ולפרסם את דפי ה-Burn Book ברחבי בית הספר, מתחולל כאוס במסדרונותיו, עליו רג'ינה מסתכלת מהצד בתענוג מלא גאווה. שנאת חינם החריבה את בית המקדש, ואפשר רק לדמיין כמה חמור היה החורבן אם רג'ינה ג'ורג' הייתה מסתובבת לידו (תוך כדי הקפדה על ורוד בימי רביעי).

2. You Outta Know, אלאניס מוריסט

במרכז האלבום "Jagged Little Pill" של אלאניס מוריסט עומד אחד הלהיטים הגדולים של שנות התשעים. השיר נעשה עם השנים פרודיה על רוק של הניינטיז - רועש, עצבני, מלודרמטי (ואלאניס אכן עוצרת את השיר באמצע להפסקת יללות שמעובדת בצורה תמוהה לכל הפחות). אבל כל מי שמקשיב למילים מבין שאלאניס כתבה, למעשה, מונולוג שייקספירי, טקסט שכולו זעם טהור כלפי זה שפגע בה, מרוצף בדימויים מהסוג שכל משורר - מאובידיוס ועד אלתרמן - היה שמח לחתום עליהם. "ובכל פעם בה אני נועצת את ציפורניי בגבו של מישהו אחר - אני מקווה שאתה מרגיש את זה", אלאניס שרה לאקס הדמיוני שלה, אותו היא ככל הנראה מוצאת עם החברה החדשה שלו ("האם היא יודעת שאמרת לי שאתה תאהב אותי עד יום מותך? אבל אתה עדיין חי") באמצע דייט חגיגי. והיא אמנם מצטערת להפריע לו באמצע ארוחת הערב, אבל היא ממש לא חוששת להמטיר עליו תועפות של זעם, דם, אש ותמרות עשן. ובכך, אלאניס מדברת בשם כל מי שרואה את הדוש שהשאיר אותה על וי כחול באמצע רמי לוי, ולא יודעת מה לומר.

1. סיפור הפרברים

"סיפור הפרברים" אינו סיפור אהבה מושלם, בדיוק כמו "רומיאו ויוליה", הטרגדיה השייקספירית שבהשראתה הוא נכתב. קשה לקחת ברצינות שני צעירים שמתאהבים זה בזו עד כלות אחרי שנפגשו במקרה באיזו מסיבה. במשך כל ההצגה הם שרים אחד לשנייה שירי אהבה גדולים מהחיים למרות שהם מכירים אחד את השנייה בגדול יומיים, וקשה לקנות את זה. התיאוריה שלי היא שאף אחד לא ביקש למכור לנו את "סיפור הפרברים" כסיפור אהבה (וגם לא כסיפור על פרברים, אם אנחנו כבר פה). מדובר בסיפור על שנאת חינם שהורסת גם את אחד הדברים הכי טהורים שיש: שני טינאייג'רים דבילים ומאוהבים. מריה הפורטו-ריקנית מאוהבת בטוני הלבן; טוני חבר בכנופייה היריבה בשכונה. אהבתם האסורה של השניים מתחילה מלחמת עולם בין שתי הכנופיות, שגובה גם חיי אדם, כמו גם (זהירות, ספוילרים לסרט בן 60 מכאן והלאה) ניסיון אונס של אניטה, חברתה של מריה.

לאחר ניסיון האונס, אניטה, שרק רצתה לעזור לזוג המאוהב, מאמצת את השנאה אליה ניסתה להתנגד, ונוזפת בכנופייתו של טוני: "אם אחד מכם היה שוכב ברחוב ומדמם הייתי עוברת לידו ויורקת עליו". וכשהטרגדיה מגיעה לשיאה ומריה עצמה נפרדת לשלום מטוני, אהובה, שנורה למוות לנגד עיניה, היא מרימה בעצמה את האקדח שירה בו, מכוונת אותו לשתי הכנופיות היריבות ומאשימה: "כולכם הרגתם אותו. לא עשיתם זאת עם כדורים ורובים, אלא עם שנאתכם. ועכשיו, גם אני יכולה להרוג, בגלל שגם בי יש שנאה. אבל כמה כדורים אצטרך לירות בכם כדי לשמור אחד בשבילי?".

וזה אולי הדבר הבסיסי, שעקרונית אמור להיות הברור ביותר: שנאה לא מרפאה אף פצע, אלא פשוט פוערת פצעים חדשים ועמוקים יותר. "סיפור הפרברים" נחתם ברמיזה לכך שכל הדם שנשפך גרם לשתי הכנופיות היריבות להתפייס. כמו שאמרנו מוקדם יותר: אין דבר שהוליווד אוהבת יותר מאשר סוף טוב. "סיפור הפרברים" לא מוכן לטעון שהאהבה תמיד תנצח, אבל הוא מציע עולם שבו גם ידה של השנאה, בין אם היא באה בחינם ובין אם בהנחה, לא תמיד תהיה על העליונה. ויכול להיות שגם זה תופס כאסקפיזם.