לא מעט גבות הורמו כשאולפני פיקסאר הודיעו ב-2014 על הפקת "צעצוע של סיפור 4" (שמגיע השבוע לבתי הקולנוע). "צעצוע של סיפור 3" המופתי - אולי הסרט הטוב ביותר של פיקסאר - נראה כמו פרק סיום הטרילוגיה הנכון ביותר שנעשה אי פעם, סגירת הסיפור האולטימטיבית של וודי ואנדי, סיומה היפהפה והבלתי נמנע של החברות המופלאה בין ילד וצעצועו. אבל "צעצוע של סיפור 4" המעולה מוכיח שתוחלת החיים של צעצועים ארוכה מזו של בעליהם הזמניים. כמו פראיירים, גם בעלי צעצועים לא מתים - הם רק מתחלפים.
"צעצוע של סיפור" הראשון, שיצא ב-1995, היה הצלחה אדירה בכל קנה מידה. סטיב ג'ובס, שהיה אז יו"ר פיקסאר, אמר ש"אם הסרט יהיה להיט צנוע, נאמר 75 מיליון דולר, פיקסאר ודיסני לא יפסידו כסף"; "צעצוע" הרוויח יותר מ-350 מיליון דולר. גם המבקרים התאהבו ביצירת הביכורים של האולפנים החדשים, והשיא נרשם כשלראשונה בתולדות האוסקר זכה סרט אנימציה במועמדות לתסריט הטוב ביותר. פרסי האוסקר הם לא תמיד מדד לאיכות, אבל המועמדות החלוצית של "צעצוע" מחוץ לגטו הפרסים הקבוע של הז'אנר (קטגוריות האנימציה, המוזיקה והסאונד) סימנה את מעלתו הגדולה ביותר של הסרט ושל ממשיכיו בפיקסאר (שמונה סרטי אנימציה היו מועמדים לפרס מאז - שבעה מהם של פיקסאר): התסריט. כבר ראינו סרטי אנימציה כתובים להפליא, אבל לראשונה הציג סרט כזה תסריט כל כך חכם ובוגר עד שאפילו בוחרי האקדמיה השמרנים לא יכולים היו להתעלם ממנו.
אבל כש"צעצוע של סיפור" עמד לצאת לבתי הקולנוע ב-1995 אף אחד לא חשב שהעניין יהיה בסיפור, ואפילו לא בעובדה שטום הנקס - שקטף שנה קודם לכן אוסקר שני ברצף - מדבב את התפקיד הראשי. תג הזיהוי של "צעצוע", שהגיע מבית היוצר החדש והמסקרן של פיקסאר, היה בכלל חדשנות טכנולוגית: זה היה סרט האנימציה הממוחשבת באורך מלא המסחרי הראשון (התואר הארוך נועד לסלק כל מיני טועני כתר קצרים ועצמאיים מהדרך). מעניין להיזכר בזה כשצופים בסרט היום - ובפרט כשצופים בו כדאבל-פיצ'ר לצד צאצאו האחרון. מה שב-1995 נחשב לפריצת דרך טכנולוגית נראה ב-2019, לפרקים, כהישג בינוני ומפוקפק.
ב"צעצוע של סיפור 4" בוני - הגיבורה האנושית של הסרט - היא ילדה מתוקה שהחשש שלה מפני היום הראשון בגן חוצה את עמק המוזרות של האנימציה הממוחשבת בריצה. כשבוני יושבת לבדה ליד שולחן היצירה, ללא חומרים וללא חברים ועל סף בכי, כל מה שאתה רוצה לעשות הוא לחבק אותה, פיקסלים או לא פיקסלים.
לעומת זאת, אנדי דייויס - מקבילהּ של בוני בסרט הראשון ומי שהוריש לה את הצעצועים ואת הזיכיון - יוצר תחושת אי נוחות בכל הופעה שלו על המסך (אין הרבה כאלו, ובצדק). זה מחמיר עם הופעתו של סיד, הנבל של הסרט. סיד - בן השכנים שמתמחה בהרכבה ופירוק סאדיסטיים של צעצועים - הוא ניגודו של אנדי. הבעיה היא שמבחינה חיצונית סיד הוא בעצם אנדי עם חולצת גולגולת, כמו גרסאות שונות של בובת ברבי. אפשר היה לטעון שמדובר באמירה על הילד הרע שמסתתר בכל ילד טוב, נניח (בתקווה שלא מדובר ברמיזה על רומן של אדון דייויס עם השכנה ממול) אלמלא כל הילדים ב"צעצוע של סיפור" היו נראים כך. פריים חטוף במסיבת יום ההולדת של אנדי מבהיר שבעולם האנימציה הבתולי של "צעצוע" בני האדם הם כמו אוואטרים מהגרסה המוקדמת של סימס, וכל מה שמבחין ביניהם הוא לבוש וצבע עור.
זה לא הפריע ל"צעצוע של סיפור" להפוך להצלחה מסחררת, כאמור. ראשית, משום שכל עוד לא נראים בני אדם על המסך - והבמאי ג'ון לאסיטר הקפיד שכך יהיה כמעט לכל אורך הסרט - האנימציה של "צעצוע של סיפור" נראית מצוין גם היום. חדי מבט יבחינו בהבדלים הקוסמטיים בין וודי של 2019 לזה של 1995, אבל לעין הבלתי מזוינת ובלתי מתעניינת מדובר בהבדלים מינוריים (מי שבאמת נראית שונה מבעבר, אגב, היא בו פיפ שהתבגרה נהדר - אבל כאן השינוי כרוך גם במטמורפוזה אישיותית). האנימציה של "צעצוע של סיפור" הראשון כבר איננה חלוצית - אבל היא עדיין אפקטיבית.
אבל "צעצוע של סיפור" הוא, כאמור וקודם כל, הסיפור.
מותק, הצעצועים התעוררו!
הרעיון ליצור סרט סביב צעצועים שמתעוררים לחיים כשהילדים אינם בסביבה - הגם שאינו חדש (הוא עתיק לפחות כמו "מפצח האגוזים" של הופמן/צ'ייקובסקי) - היה הברקה נהדרת. זו הרי הפנטזיה של כל ילד שמשחק בצעצועים ונופח בהם חיים דמיוניים. כך גם נפתח "צעצוע של סיפור": אנדי מדבב את הצעצועים במסגרת משחק דמיוני בשוד בנק, ואז - כשהוא עוזב את החדר - הם מתגלים כבעלי חיים משל עצמם, ללא תלות בבורא האנושי וללא מחויבות לתפקידים שנגזרו עליהם (באחד הקטעים המשעשעים בסרט החדש מתלונן מר פריקלפנטס, הקיפוד התיאטרלי, על התפקיד שלוהק אליו, כיוון שהוא "נולד לגלם את הכובען").
אבל ההברקה הזו היא רק הפתח לסיפור. בהדרכתו של ג'פרי קצנברג מדיסני, לאסיטר ותסריטאיו (ביניהם ג'וס ווידון טרום "באפי" ואנדרו סטנטון טרום "מוצאים את נמו") לקחו את ז'אנר הבאדי-מובי (צמד גיבורים שונים בתכלית שנאלצים לשתף פעולה) והלבישו אותו על עולם הצעצועים. אבל לאסיטר לא הסתפק בזה: הוא החליף את צמד הגיבורים המקורי (שהתבסס על הסרט הקצר "צעצוע פח") וליהק שני צעצועים שאינם רק שונים זה מזה - בובת בד מעשית ומשופשפת בהלכות העולם מול צעצוע פלסטיק חסר מודעות עצמית ונפוח מחשיבות עצמית. וודי ובאז גם מייצגים עולמות שאינם יכולים, לכאורה, לדור בכפיפה אחת: העבר (צעצוע מיושן ודמות מהמערב הפרוע) והעתיד (צעצוע משוכלל ודמות מהחלל). לפני שוודי ובאז הופכים לשותפים ואז לחברים, הם נאבקים על ליבו של ילד ועל מעמד הצעצוע הבכיר בחדר של אנדי.
האנימציה של "צעצוע של סיפור" הפכה את הצעצועים לגיבורים בשלושה ממדים למראית עין; הסיפור הפך אותם לכאלו במלוא מובן המילה. וודי - שבתסריט המקורי היה בכלל הגיבור הרע של הסרט ורדה בצעצועים האחרים -הוא מנהיג מבטן ומתפירה, אבל בתחילת הסרט יש בו ניצוץ מסוכן של רוע, קנאה ותאוות כוח. כשבאז מאיים על מעמדו (וגם מצליח להרשים את בחירת ליבו, בו פיפ), הוא לא מהסס להוציא לפועל תכנית להפלתו של סייר החלל מהכס והמיטה. זה מצליח מעל המשוער - במקום לצנוח לתהום הנשייה שבין הקיר למיטה באז עף מהחלון כמו בראן סטארק - ו-וודי נאלץ להימלט לפני שיוּצָא להורג. הוא מנסה להשתמש בבאז כדי לגאול את נשמתו, אבל העניינים מסתבכים כשהם מוצאים את עצמם בחדר הצעצועים סלאש מעבדת הניסויים של סיד. רק לאחר שבו פיפ פונה לו עורף תרתי משמע וסלינקי הכלב סוגר בפניו את החלון תרתי משמע, וודי מבין שבאז הוא חברו היחיד ("יש לך חבר בי", כמאמר השיר שכתב לסרט רנדי ניומן) ופועל להצלתו מתכנית החלל של סיד - להעיף את באז על נַפָּץ.
זה באדי-מובי, כאמור, ו"צעצוע של סיפור" לא הופך את באז לכלי שרת בסיפורו של וודי, כזה שרק נועד להפוך את הקאובוי לאדם (כלומר, צעצוע) טוב יותר. באז עובר תהליך משלו, צונח ממרום האגו של סייר חלל שמציל את העולם לתחושת האפסיות של צעצוע מייד אין טייוואן. התובנה הזו זוכה למטאפורה קולנועית מדויקת ונוגעת ללב, בניסיון תעופה כושל שבסופו באז שוכב חסר אונים, כנפיו מהבהבות כאות מצוקה, והמצלמה הולכת ומתרחקת ממנו, מגמדת אותו לכדי מה שהוא: צעצוע על רצפת חדר ילדים. זו התרסקות. אבל באז מתעשת ומבין שגם לצעצוע שיוצר בטייוואן יש ערך - הערך הרגשי שיש לו עבור הילד שחרט את שמו בטוש פרמננט על עקביו. אקט הסיום האווירובטי שלו מגלם את האיזון החדש שמצא בחייו: הוא לא עף, אבל גם לא מתרסק; הוא "נופל עם סגנון".
פסיכולוגיה של צעצועים
העולם של "צעצוע של סיפור" רק הלך והשתכלל עם השנים והסרטים. האנימציה השתפרה לאין ערוך; ארגז הצעצועים התרחב וזכה לכמה תוספות גונבות הצגות (גברת תפוח אדמה, קן, פורקי בסרט החדש); ואפילו הסיפורים נהיו מורכבים יותר, בעיקר בכל האמור בנבלים: האכזריות של סיד לא זוכה ב"צעצוע" אפילו להסבר פסיכולוגי בגרוש, אבל צעצועי הכלאיים שלו - שנראים בתחילה כמו להקת הליווי של צ'אקי מ"משחק ילדים" והופכים לצוות הסיוע של וודי - רומזים על היחס שמגלה הסדרה לצעצועים באשר הם: אין צעצועים רעים; יש צעצועים שרע להם.
הרעיון הזה יתפתח בסרטים הבאים (עד לשיא בסרט החדש, בדמותה של גבי גבי), שבהם צעצועים ימלאו את תפקיד הנבלים ויזכו לסיפורי רקע שיהפכו אותם לדמויות מעניינות ונוגעות ללב לא פחות מהגיבורים הטובים (והרבה יותר מסיד). סטינקי פיט שאיש לא שיחק איתו, לאצו שהלך לאיבוד והוחלף בצעצוע אחר, גבי גבי שאיבדה את קולה המכני ואת חִינָּהּ בעיני ילדות - כולם דמויות המראה המעוותות של וודי, של הגורל שמאימתו חשש עוד כשחללית הקרטון נחתה על המיטה לראשונה ושל מה שהיה עלול לקרות אם היה מידרדר במורד הטירוף שגרם לו להעיף את באז מהחלון. זו התמה השזורה לאורך סרטי "צעצוע של סיפור": צעצועים אינם חפצי עץ ופלסטיק בני חלוף, אלא חברי אמת שרק רוצים למלא את ייעודם - שישחקו איתם.
בחלוף כמעט שני עשורים וחצי הפך הסרט הראשון של פיקסאר לשיקוף נאמן של גיבוריו. עבור כל מי שגדל עליו, "צעצוע של סיפור" הוא בדיוק כמו הצעצועים שעליהם הוא מספר: הוא אולי מתיישן, אבל לערך הרגשי שלו אין תוקף. זו קלאסיקה מודרנית, והיא נוגעת באינסוף - ומעבר לו.