לפני שבועיים, לאחר שכתבתי כאן על "הסיפור שאינו נגמר" - סרט נהדר שמבוסס על ספר נפלא - ביקשה ממני חברה לשאול את הספר עבור הבת שלה. המלצתי לה לוותר; יש לי את התרגום המקורי מ-1983, ואני אוהב אותו מאוד, אבל נדמה לי שהוא כמעט בלתי צליח לילדים היום. כבר בעמוד הראשון מחכים לילד בן זמננו "אצטבאות", "חוטם בולבוס" ו"משקפי מצבט" - מונחים שנדמים היום כלקוחים מאוצר המילים הפסיכומטרי. עבור הרבה ילדים, "הסיפור שאינו נגמר" ייגמר כבר שם.

נזכרתי בכל זה כשפתחתי השבוע את "והילד הזה הוא אני", ספר שגדול מתרגום "הסיפור שאינו נגמר" בשש שנים - ועדיין קריא ובהיר כאילו נכתב היום. בעצם, "קריא ובהיר" עושה לו עוול. גם ב-2018 אתה לא צולח את "והילד" כמו נמלה מעל שלולית; אתה קופץ בו עם המגפיים לבוץ. נכון, אמא לא מרשה, אבל ב"והילד" עושים לפעמים גם את מה שההורים לא מרשים.

למרבה האירוניה, השפה שמותירה את "והילד" חי ובועט בקופסאות גם בשנות הארבעים לחייו הייתה המכשול הראשון בדרכו אל המדף. כמעט כל הוצאות הספרים דחו אותו מתוך הנחה שאין לו סיכוי להצליח, סיפר בעבר המאייר דני קרמן. הסיבה לכך הייתה, בראש ובראשונה, סגנונית; איש כמעט לא כתב לילדים כפי שכתב יהודה אטלס. "והילד" אמנם מעוטר בחלונות גבוהים, אבל את העברית הוא הוריד אל הרחוב - לא במובן העילג, כי אם במובן הארצי, הפשוט. את מה שאתגר קרת עשה לספרות העברית בשנות ה-90 עשה אטלס לספרות הילדים שני עשורים קודם לכן: השיל ממנה את המליצות שהכבידו עליה ונתן לה להשתעשע במגרש המשחקים.

זה היה ספר פורץ דרך. כבר בשמו, הנפתח בו' החיבור, פתיחה לא תקנית של משפט בעברית - סימן "והילד" שהוא כאן כדי לשבור את הקונבנציה. מעבר לזה, הו' הזו סימלה את היותו של הילד - הגיבור האוניברסלי כל כך של הספר - מקבץ ומכלול כל חוויות הילדות המוזכרות בו. על כל אחד מהשירים, ועל כל אחד מהסיפורים, התובנות והרגשות שגלומים בהם, אומר אטלס: והילד הזה הוא אני.

אני לא יכול להעריך את העוצמה הראשונית שבה היכה "והילד הזה הוא אני" את עולם הספרות ב-1977 - הילד שהוא אני עדיין לא היה אז - אבל העוצמה הזאת ממילא אבדה בחלוף יותר מארבעים שנים. "והילד" הוא כבר לא בעיטה בקופסה המחלידה של ספרות הילדים, אבל זה רק מבליט עוד יותר את איכויותיו הסגוליות, העל-זמניות. מתבקש לזקק אותן למושג "פשטות", אבל "והילד" מציע יותר מזה. הוא מציע פשטות מבריקה.

השפה הילדית הפשוטה והמדויקת היא רק הגלגלים שמאפשרים ל"והילד" להמשיך עמוק אל תוך העשור החמישי. המנוע הנצחי שלו הוא היכולת המופלאה של אטלס לזהות חוויות ילדות קולקטיביות והכישרון שלו לתמצת אותן לכדי משפטים קצרים וקצובים. "והילד" הוא ספר שבני ארבע, שלושים וארבע ושישים וארבע קוראים עם אותה מחווה בסיסית: הנהון.

אבל "והילד" לא מסתפק בהדהוד עכשווי (אם אתה ילד) או נוסטלגי (אם אתה מבוגר) של חוויות. הוא גם אומר עליהן משהו - לפעמים בין השורות, לפעמים בתוכן. ומה שהוא אומר, אם לתמצת, זה: הילד הזה הוא אני - וזה בסדר. אטלס הוא לא מבוגר ששם את עצמו בנעלי ילד; הוא ילד שכותב במיומנות של מבוגר. זו הסיבה שלא רק שהשפה הילדית שלו מדויקת, אלא שגם התובנות הילדיות מדויקות - הן נטולות שיפוט ומוסרנות. הוא לא מתבייש בסתמיות (הבעיטה בקופסה), בפגיעה קלה באחרים (ניגוב נשיקה בשרוול, העדפת החמוצים של המכולת על אלו של אבא), בהפרת הבטחות ("מה אני אשם אחר כך אם אין לי חשק לקיים?"), בפורקן (פרצופים מול הראי), בפחד (ללכת לאיבוד, להישאר לבד בחושך).

_OBJ

44 שירים יש ב"והילד", וכמעט אף אחד מהם לא התיישן. "מסטיק בעשרה" הפריע לי כבר כילד - ילדים לא אומרים "עשרה שקלים", מה גם שהשקל הישן של אטלס התחלף בשקל חדש בשנות ה-80; ואני לא בטוח בכמה בתים עוד מצלצל טלפון קווי והילד רץ לענות. אבל מלבד זאת - וחרף המהפכה הטכנולוגית - "והילד" לא איבד דבר, והילד שהיה אנחנו בשנות ה-70, ה-90 או האלפיים הוא עדיין הילד הזה ב-2018. כי גם ב-2018 ילדים גאים ללמוד לקשור שרוכים לבד, בוכים בקול קצת יותר רם כשההורה בסביבה וכועסים כשדורשים מהם ללכת לישון במקום לראות טלוויזיה. גם ב-2018 הנקמות שלהם הן לא מנה שמוגשת קרה אלא כזאת שנשכחה בפריזר. גם ב-2018 החשקים שלהם מתחלפים כמו אנשי צוות בממשל טראמפ למעט בעניין אחד: שוקולד.

חוץ מו' החיבור, יש בשם "והילד הזה הוא אני" גם את ה"אני" האירוני. כי הרי הילד הזה הוא לא "הוא". זה לא טום סויר, לא אוליבר טוויסט ולא ג'ינג'י. הילד הזה הוא כל מי שקורא אותו, מ-1977 ועד 2018. תגידו את זה בקול: הילד הזה הוא אני.