אגם רודברג נועצת בי מבט כחול עמוק ומהנהנת. הנהון מקצועני. אני מכירה כמה כתבי חדשות שישבו מול ראשי ממשלה ולא הצליחו להנהן ככה. מספר דקות לפני כן, ממש אחרי שנפגשנו לראשונה, היא פרצה בסדרת שאלות, כאילו היא באה לראיין אותי, ולא להיפך. לרגע הרגשתי כמו אלוף העולם בשחמט גארי קספרוב מול מחשב העל 'כחול עמוק', כשהוא מבין שהמכונה של IBM פולשת לו לטריטוריה ועומדת לגנוב לו את התואר. במהלך הצרחה זריז הצלחתי להשיב לעצמי את המושכות, וביררתי מה פשר היפוך התפקידים הזה.
אז אילו ערכים בכל זאת מרכיבים את המותג 'אגם רודברג'?
"אני לא רואה את עצמי כמותג. אני קמה בבוקר ואומרת: מה היעדים שלי, מה אני רוצה לכבוש השנה ואיך אני אגיע לשם. הייתי רוצה שיתפסו אותי כאדם טוב. אני אדם שחי את חייו ועוסק בעיסוקיו וזה לא מנהל אותי. אייטמים לא מחמיאים עליי שמתפרסמים כבר לא מרגשים אותי כמו פעם".
היית מוכנה לעשות משהו קיצוני בשביל תפקיד, למשל להעלות הרבה במשקל?
"הכול תלוי תפקיד ומצב וסיטואציה בחיים. בעיקרון כן, אבל מצד שני בקיץ האחרון הייתי אמורה לשחק בסרט, אבל אז ראיתי שזה תפקיד שמצריך עירום. אני הרגשתי שלא צריך עירום, ושזה בשביל הנוי. ואני לא מוכנה להיות שם בשביל הנוי, אז ויתרתי".
איפה את מזהה היום את המקומות שבהם המוות של אביך השפיע עלייך?
"במבט לאחור, לאבד הורה בגיל מבוגר יותר קשה מאשר לעבור את זה כילד. לילד יש מגננות אחרות. ויחד עם זאת הבנתי בגיל צעיר מאוד שמוות זה משהו שבאמת קורה, ושהכול זמני. זאת הייתה טראומה גדולה. הייתי שמחה לשתות איתו קפה ולהכיר אותו יותר. אומרים שיש לנו אותו חוש הומור".
הכתבה המלאה בליידי גלובס.