הכותרות

על פרשת הרפז וההעמדות לדין לא תקראו בשער ידיעות, אלא רק בע’ 14. הכותרת היא “שלב ההכרעה”, בלי שמות. בידיעה אכן נכתב שהמשטרה כנראה תודיע ליועמ”ש השבוע שיש ראיות לכאורה להגשת כתב אישום נגד גבי אשכנזי (הרמטכ”ל לשעבר), אבי בניהו (אקס דו”צ), ארז וינר (עוזר הרמטכ”ל) ואביחי מנדלבליט (הפצ”ר לשעבר).

בשער ישראל היום דווקא תוכלו לקרוא על כך.

בהארץ הסיפור לא מוזכר כבר חצי חודש לפחות.

במעריב לא בוער כלום: העיתון הדיגיטלי עוד לא עלה בתשע לאוויר, בפייסבוק לא מובא השער. בסדר, תסתמכו על מכירות העיתון באמצע השבוע. אין בעיה.

במשרד מבקר המדינה עובדים על דו”ח הוצאות בית ראש הממשלה. מלשכת הרה”מ נמסר שמדובר בהשמצות פרועות.

מתכוננים לפינוי האולפנה (צילום: חדשות 2)
אין אחיזה פלסטינית על השטח מדובר. ארכיון. | צילום: חדשות 2
4,000 דונם יוכרזו כאדמת מדינה

היישוב גבעות שבגוש עציון יוכרז כאדמת מדינה. מדובר ב-4,000 דונם. בסמוך לאזור נרצחו ביוני האחרון שלושת הנערים אייל יפרחגיל-עד שער ונפתלי פרנקל.

לפי ynet: “צה”ל טוען שאין אחיזה פלסטינית על השטח המדובר, אולם מתנגדים להכרזה יוכלו להגיש את השגותיהם ולנמק אותן תוך 45 יום”.

לפי ידיעות (איתמר אייכנר), שם כותרת הידיעה היא “התגובה לרצח הנערים: סיפוח” (ע’ 20), “הפלסטינים טוענים שהאדמות שייכות לחמישה כפרים באזור”. באתר של קבוצת ידיעות המשפט הזה לא מופיע.

ב-nana10 הכותרת היא מפי הפלסטינים: “הפלסטינים: ההכרזה על אדמות מדינה ביו”ש – רצון למחות אותנו”

בישראל היום (ע’ 15) מוקדשת פסקונת לתגובת הפלסטינים.

בהארץ (העיתון היחיד) הידיעה מופיעה בשער: “כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק הוכרזו כשטח מדינה בתגובה על רצח הנערים”. זו הכותרת באתר.

בשער הכותרת חד משמעית הרבה יותר, לא סתם “מעבר לקו הירוק” המעורפלת: “3,800 דונם של כפרים בגדה…”

ואפרופו: קיבוצים בעדיפות לאומית יזכו להנחה ברכישת קרקעות.

אתיקה שמתיקה

המקור שסיפר לי על הסלולרים הגנובים והחיילים הישנים סיפר על כך קודם לכרמלה מנשה, כפי שכתבתי בפוסט של אתמול. מנשה סיפרה על כך ביומן הבוקר ברשת ב’. שעתיים וחצי אחר כך דיווח על כך מתן חצרוני ב-mako, ושכח לתת קרדיט למנשה. רק אחרי שנזפתי, קיבלה מנשה את הקרדיט המגיע לה מחצרוני. גם זה משהו. לרוב כתבים מתבצרים בעמדותיהם וטוענים שגם להם יש “מקור”. במקרה הנוכחי אני מכירה את הסיפור כל כך מקרוב, אשכרה מתחת לאף שלי, ויודעת שיש רק מקור אחד, ואת תזמון כל האירועים (כשלעצמי לא יכולתי להעלות אותו מוקדם יותר כי יצאתי מהבית לענייני, ככה זה כשעובדים סולו, אין גיבוי), שאי אפשר היה לשקר לי. אבל יש מקרים אחרים, ולא תמיד אני יכולה לעמוד עם היד על הדופק ולדעת ברמת וודאות של 250% מה בדיוק קרה.

הסיפור עם הקרדיט הוא בשולי הדברים. הסיפור המרכזי הוא כמובן ההתברדקות החיילית בכמה רמות ודרגות בשרשרת הפיקוד.

טוב שזה נגמר ברמת הסלולרים מחד, מצד שני זה 60,000 ש’ אחרי הנחה.
מי יפצה את החיילים, שלרובם המכריע אין כסף להשקיע בסלולרי חדש, על גניבת רכושם?
אי אפשר לסמוך על טוב לבו של חיים רומנו לנצח.

אגב, מי זאת הפרקליטות הזאת שקבעה ש”להיכנס באמא שלהם” זה סתם ביטוי סר טעם?

עלייה במגזר הערבי, ירידה בחרדי (צילום: חדשות 2)
לא הגזמנו קצת עם חגיגת פתיחת הלימודים? | צילום: חדשות 2
שנת הלימודים

נפתחה עם כותרות מרעישות כמו “הצלצול הגואל” (ידיעות), “שקט, לומדים”, “פותחים דף חדש” (ישראל היום).
המון טורים אישיים של הורים וסבים (אפילו נשיא המדינה כתב לנכד בידיעות!) ומורים דומעים ומתרגשים מכך שילדי הפלא מתחילים ללמוד.

בישראל היום כתב ריבלין מכתב למורים שבחזית. עובד קשה הנשיא לקראת שנת הלימודים.

האם שר החינוך עומד בהבטחותיו? עוד לא (הארץ). אבל במעריב תוכלו לקרוא ראיון עם אמא שלו שתספר איזה תלמיד הוא היה.

ובנימה אישית: אין ספק שהקלמר היה גולת הכותרת של 12 שנות לימוד. אהבתי קלמרים מכיתה א’ ועד היום. קלמר עץ, פח, פלסטיק, עם רוכסן. אהבת הקלמרים היא הדבר הכי טוב שלקחתי איתי מבית הספר.

תרבות

למה המוזיאונים לא משלמים לאמנים המציגים בהם שכר אמן?
אין תקציב, יש תירוצים בשפע.

רוגל אלפר (צילום: אורטל דהן)
"מתבכיינת וכועסת"? אני? | צילום: אורטל דהן
בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק

75 שנה לפלישת גרמניה לפולין (דוד אסף).

אמיתי סנדי החליט שהתגובה שלי על הירידה האפשרית של רוגל אלפר מהארץ היא תגובה “מתבכיינת וכועסת” ושהפכתי ל”ציונית אדוקה”.

מה, גם בשמאל לא יודעים לקרוא? ההכחשה שלי לא הועילה.
הזכרתי לסנדי “התבכיינות כללית נגד שמאלנים וטבעונים”. ישמור אלוהים.

הרי כתבתי: "אני חלילה לא נגד עזיבה. כל מי שרוצה לגור ולחיות במקום כלשהו, מוזמן לעשות זאת. זו החלטה אישית. את ההחלטות האישיות האלו, שמסתכמות בשלוש מילים, חיים טובים יותר, עוטפים העוזבים באידיאולוגיה. קצה נפשם במדינה הזאת".

היא (אני!) תמיד נטתה לצד הלאומני, כותב מיכאל קמינר, ואיש מהחבורה לא פוצה פה, יונתן סלע מבטיח לעזוב את הארץ בקול תרועה, לעשות לי דווקא, אמיר אמר טוען שאני הולכת עם העדר ויוצאת נגד מתנגדי המשטר, משפשפת עיניים בתדהמה: מה?

טוב שרותו מודן הבינה.

לפני פיזור

שלושה פוסטים כתבתי אתמול, למרות קוצר הזמן.
עוזבים את הארץ, להיט בקנה מידה ולווטי.
החיילים הישנים והסלולרים הגנובים.
וגם סיכום אוגוסט.