גורם מדיני בכיר: חמאס ממשיך בבניית המנהרות. זו הכותרת, או חלקה, בשני עיתונים, מעריב וישראל היום.
אלא מה, בעוד מעריב מסתפק בכותרת הזו, בישראל היום יש לה המשך: גורם בטחוני: אין שום מידע כזה.
אריק בנדר ויוסי מלמן כתבו את הקטע הספינולוגי הזה במעריב: מיהו הגורם המדיני? ומיהו הבטחוני? ומה המטרה של כל אחד מהם? ומי החליט שזו כותרת ראשית והאם הוא מאמין בזה?

יוסי מלמן מעריב
מי החליט שזו כותרת ראשית ומי מאמין בזה?

גואל רצון הורשע בעבירות מין קשות, אך לא בסעיף התקדימי, החזקת נשים בתנאי עבדות.

ג’ק המרטש היהודי

סופסוף יש ליהדות פולין משהו ממשי להתגאות בו: הרוצח הסדרתי הכי מפורסם בהיסטוריה, ג’ק המרטש הוא משלנו. אני תמהה איך זה שידיעות לא הפך את הדרמה לכותרת הראשית: “אחד משלנו”, כדרכו. אם אנחנו מנפנפים במתים באסונות, נרצחים ע”י דאעש, נרצחים ע”י אנטישמים, זוכי פרסי נובל שעזבו את ישראל לפני 30 שנה, למה שהכותרת הראשית בעיתוני הבוקר לא תהיה על הכבוד הרב שנפל בחלקנו? אהרן קוסמינסקי, “סנדלר חולה נפש”, היה יהודי מפולין. בידיעות למשל אפשר לקרוא על כך רק בע’ 22: “ג’ק המרטש היה יהודי”.

התגלית המרעישה יכולה להביא כמובן לגל אנטישמיות נוסף: הנה, בבקשה, אמרנו לכם: יהודים=רוצחים. יהדות פולין לא תתאושש מהמכה הניצחת: רוצח סדרתי חולה סכיזופרניה.
(עברית: mako).

בישראל היום, עיתון יהודי גאה, הסיפור מופיע רק בתחתית ע’ 33, בלי תמונה אפילו, עם הכותרת “סיפור מרטש”.
אגב, תארו לעצמכם שהיה מתברר שהמרטש היה מוסלמי או גרמני? נו נו, אני כבר רואה את החגיגות בכיכר רבין.

בהארץ ידיעונת קצרה באתר, במעריב בע’ 14, עם התזכורת שמדובר במהגר יהודי מפולין. אמממ.

מצאתי בישראל חמש משפחות קוסמינסקי (גם אתם יכולים, זה נורא פשוט). עיתונאים יכולים לפנות אליהן, לשאול איך הן חשות נוכח הממצא המרעיש, והאם יש קשר גניאולוגי בינן לבין הרוצח. מעניין מה תהיה תגובתן.

סיבוב שני? גלנט (צילום: עזרי עמרם, חדשות 2)
היורש של גנץ? | צילום: עזרי עמרם, חדשות 2
הרמטכ”ל הבא

אחרי המשפט היחיד שאמר יואב גלנט בנושא ביום שישי, באולפן שישי (“יש ממשלה בירושלים. אם היא תקרא לי לדגל, אני אפעל”), מכריז הארץ שרה”מ שוקל את מועמדותו של גלנט לרמטכ”לות.
עמוס הראל חושב ש

"התשובה נוסחה בקפידה. גלנט עדיין רוצה להיות רמטכ”ל, אין ספק. הניסיון הראשון לסכל את מועמדותו, באמצעות אותה הדלפה של המסמך המזויף שנודע מאוחר יותר כמסמך הרפז לערוץ 2, לא צלח. אבל כחצי שנה מאוחר יותר צצה התפתחות חדשה בפרשה נושנה – הגילוי ברגע האחרון של תצהיר כוזב שהוגש לבית משפט בפרשת ביתו בעמיקם – והביאה לפסילת מועמדותו כשבוע לפני כניסתו לתפקיד בפברואר 2011. בני גנץ זכה אז מן ההפקר ומונה לרמטכ”ל.

[...]

בעדותו בפני משרד מבקר המדינה בפרשת הרפז אמר נתניהו כי הוא סבור שלראש הממשלה צריכה להיות בעתיד מעורבות רבה יותר במינוי רמטכ”ל (יעלון דווקא סבר כי יש להשאיר את הדברים בדיוק כפי שהיו). בחודשיים האחרונים, נתניהו עוסק בשאלה הזו ביתר שאת. לטענת אישים במערכת הפוליטית, הוא שוחח עם כמה אנשים על מועמדים אפשריים לרמטכ”לות בכמה הזדמנויות ואינו פוסל את האפשרות שגלנט יתמנה לרמטכ”ל הבא.

אחת הסיבות שעוררו את התעניינותו של ראש הממשלה בשיבוץ הרמטכ”ל קשורה במלחמה האחרונה ברצועת עזה. אף שפומבית מקפיד נתניהו לשבח את תפקוד המטה הכללי ואת צה”ל בלחימה, ספק אם הדברים משקפים את כל מחשבותיו בנושא."

חולקת על התיאור “ברגע האחרון”, הכתבות על גלנט והבית שלו נכתבו שנים קודם, ולא אחזור על ההשתלשלות המפותלת. ברגע האחרון אכן ננעץ המסמר בזכות (או בגנות, תלוי באיזה צד אתם) התנועה הירוקה. פה סיכם קלמן ליבסקינד בקצרה את הסיפור הארוך.

גם יוסי יהושוע מדווח על אותו נושא בידיעות (ע’ 10), עם ניסוח שונה לדברים של גלנט באולפן שישי “אם הממשלה תקרא לי לדגל – אתייצב” (הציטוט של הארץ, למעלה, הוא המדויק). יהושוע מבטיח שגם הקרב על הרמטכ”ל הבא יהיה מלוכלך. יש למה לחכות.

פוסט מורטם

עובר אורח הזכיר זאת בסו”ש, אז הנה הקישור ליומן המלחמה הבלתי הירואי בעליל (ישראל היום) של רס”ל אברהם נאומבורג, שריונר בן 29 שחזר מהלחימה בעזה ומספר איך מתנהל צה”ל מהצד של שגרת המלחמה, לא של המסתערים למנהרות. לא תוכלו לחשוד באיש בשמאלנות ממארת או שפירה אפילו.

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק

במחשבה נוספת, ולאור כל מיני אמירות ברשת, בעיקר בפייסבוק, אני חושבת שכל התייחסות היסטרית לאמירות חריגות יותר או פחות משמאל או מימין, היא איבוד פרופורציות בלתי סביר שגם אני חטאתי בו.
השיחה בסלון הביתי, להלן פייסבוק, צוברת מטענים והדהודים מיותרים. זו לא המצאה שלי.
ד”ר ירדן לוינסקי כתב על כך ביולי האחרון (הבאתי קישור בזמן אמת): “כולנו אספסוף דיגיטלי” קוראים לפוסט המעולה, שאני לא יודעת למה לא זכה לתפוצה של עשרות אלפי קוראים ולייקים, כמו למשל פוסט ה”אני, עני”, אבל כנראה שלא תמיד נוח כשמציבים לך מראה מול הפרצוף:

"…תקשורת מתווכת מעודדת ביטוי בלתי אמצעי של רגשות, ומצד שני היא לא מאפשרת חיבור רגשי למי שמושפע מהדברים שלנו. מי שכותב את הדברים האלה לא מחובר רגשית לאימפקט של הדברים שלו ולא חש אחריות למה שהוא אומר. התופעה הזו מתרחשת בגלל שיש ניתוק בין סיבה לתוצאה: אנשים יושבים בבית, כותבים דברי רוע, קוראים לרצח, אונס או “סתם” משתתפים בלינץ’ וירטואלי על מסעדה שמישהו טען שלא הכניסה נכה בכיסא גלגלים ולא מרגישים שמישהו יכול לחבר ביניהם למילים שלהם.

הסיבה השנייה היא שאנו פועלים בסביבות שבנויות כך שנרגיש שאנחנו בין “חברים”, יש לנו חברים בפייסבוק שאנחנו מרגישים כלפיהם סוג של אינטימיות, יש לנו קבוצות חברים בוואטסאפ, עוקבים בטוייטר ובאינסטגרם או שותפים לסוד בסיקרט. אז בין חברים אפשר להתנהג ביתר חופשיות. לכתוב ללא מעצורים וגבולות. מצב זה גורם לאנשים להתבטא בצורה הרבה יותר קיצונית ממה שאי פעם היו מעזים בחיים האמיתיים. תשאלו את הבחורות שמתפשטות לכבוד חיילי צה”ל. המבנה של הסביבות הדיגיטליות יוצר Echo Chamber, שבו הדעות שאנו שומעים הומוגניות יותר ויותר, ומכיוון שכך אז העוצמה שבהן הן נשמעות הולכת ומתגברת עד שהיא מעלימה נוכחות של דעות אחרות. כך נוצר לחץ קבוצתי שבו מי שמעז לומר משהו אחר, מייד הופך להיות אויב האומה ואנו פוצחים בציד מכשפות של אנשים אחרים…"

אלונה קמחי, ארכיון (צילום: פלאש 90, משה שי)
למה לנתח את מה שכבר נגמר? אלונה קמחי | צילום: פלאש 90, משה שי

ואחרי כל זה, לוקח אראל סג”ל באתר מידה את הסטטוס של אלונה קמחי, שלא רציתי להתייחס אליו, ומנתח אותו על פני 985 מילים. הסטטוס שלה, שהיא כבר התנצלה עליו, עונה בדיוק לניתוח ולהסברים של לוינסקי.
הניתוח במידה חסר פרופורציות, פותח בבדיחה לא מצחיקה, וממשיך בעלבון אישי לעבודתה של קמחי:

"ראשית דבר יש טעם לברך את קמחי שלפחות כתבה סוף סוף משהו ראוי להתייחסות."

למה? למה זה קשור, סג”ל מבקר ספרות? אם כך למה לא תכתוב ביקורת על הספרים של קמחי במקום להתייחס לסטטוס טיפשי (באמת טיפשי) שכתבה?
אחר כך אומר סג”ל שגם הוא התלבט אם להתייחס בכלל, והחליט שכן, בגלל שבמהלך המלחמה אכלו לימין את הראש בגלל התלהמותו. אז הנה מצא שלל: קמחי בשני משפטים הכי מיותרים שכתבה בחייה.
שורה תחתונה, חראם וחבל, סג”ל, על בזבוז הזמן והדהוד הזמזום המיותר.

מהסקריר שערכתי אתמול, כמה אנשים מבינים עכשיו את פרשת אשכנזי, אחרי שטחנתי עליה אלפי מילים בשבוע האחרון, והתקשורת עשרות אלפי מילים ועשרות דקות שידור, עולה ממדגם זעיר של המוולווטים (125 השיבו) והמסקררים, שרק 14% מבינים את הסיפור. כישלון מהדהד של התקשורת להנגשת הנושא ולעניין הציבורי בו. אני משוכנעת שאם ייערך סקר רחוב בנושא, או סקר טלפוני הולם עם מדגם מייצג, יתברר שאולי אחוז אחד מבין מה קורה, או אכפת לו.

אשר על כן, גם הידיעה של הארץ מהבוקר, על שהותרו לפרסום תמלילי שיחות מהפרשה, לא תזיז לאיש, כנראה.

משתכשכים בביצה

הודעה לעיתונות: אביעד פוהורילס מצטרף ל-nrg. פוהורילס היה בעשר השנים האחרונות כתב ופרשן ספורט במעריבוקודם לכן כתב כ-15 שנה בידיעות. בנוסף הגיש את עושים ספורט בגל”צ ויצר שני סרטים דוקומנטריים: על אבי נימני ועל אריק זאבי. פוהורילס היה מקורבו של אריק איינשטיין ופרסם את הקלטות דבריו האחרונים.