אהלן אראל,
אמנם שנינו עיתונאים, אבל אנחנו לא מכירים. כלומר, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכירה אותך. אני קוראת אותך הרבה שנים, וחושבת שאתה אחד מהעיתונאים עם השפה הכי חריפה ושנונה שאני מכירה. אפילו גרמת לי לקרוא ספורט למרות שזה לא עניין אותי בכלל, רק בגלל שהכתיבה שלך הצחיקה אותי.
התלבטתי הרבה אם לכתוב לך. לא בא לי לצאת סתם איזו הפלצה ברנז'אית, ומה עכשיו באתי לאכול לך את הראש משום מקום. וחוץ מזה, זה קצת מביך לפנות למלך של הכיתה המקבילה. אבל אז הגיעה המתיחה שעשו לך בגל"צ עם הראיון של דונלד טראמפ, ודווקא המתיחה הזו סימנה אותך בתור האדם הנכון לכתוב לו. כי לא מתחו את רזי ברקאי, וגם לא את ניב רסקין או יעל דן. מתחו אותך. אתה הפרונט של גלי צה"ל. אתה מדורת השבט. אבל משום מה, אתה עדיין מתנהג כמו זה שנשאר בחוץ.
ימין ושמאל רק ימין וימין
התחלתי כחיילת בעיתון "במחנה". כפרח עיתונות צעיר הבטתי למעלה באמנון רבי, באמנון דנקנר, בחנוך מרמרי, ביואל אסתרון (ג'יזס, לא היו אז נשים שם, הא?). למדתי את הכותרות שלהם ואת השפה שלהם ושמרתי את ההערות שהם נתנו לי ורציתי להיות כמוהם. כשהייתי בת 20, אנשים כמוני בתקשורת – שמאלנים תל אביביים - היו הרוב. אבל היום, כשאני מסתכלת למטה, אני כבר לא רפרנס רלוונטי לפרחי עיתונות. היום זה אתה.
כשהם מביטים למעלה הם רואים אותך: בתקשורת המיינסטרים, בנישה, בפרינט, על המסך. אתה יושב בתחנה צבאית שהיא הדבר הממלכתי האחרון שנשאר פה. אחרי שנים ביציע, הנה, הזירה שלך. אבל אני מקשיבה לך מאז שהתלבש עליך הפרונט ולא מבינה. שנים צעקת שהתקשורת שמאלנית, שאנחנו לא נותנים מקום לקולות אחרים, והנה קיבלת את המשבצת להראות לנו איך עושים תקשורת אחראית ומאוזנת, ומה אתה עושה? את אותו הדבר.
אני מאזינה לך בכל מקום, וזה רק ימין וימין וימין. הכל דרך הפריזמה של ימין ושמאל, כל הזמן מתגלח על הזווית השמאלנית כדי לבדוק אם אתה צודק, ובסוף גם מבהיר שאם זאת לא הדרך שלך, אז זאת לא הדרך הנכונה. ואם מישהו מביע את דעתו המנוגדת לדעתך אז הוא אלים, וכל אמירה קצת מתוחכמת היא הסתה. ומה נסגר עם הסגנון? למה הכל מתלהם?
לא משנה כמה תגיד שגל"צ פריבילגית, האייטמים בתכנית שלך תמיד יהיו עם אנשי ימין, ותמיד יסקרו בהתלהמות את כל מה שהוא לא ימין. לא משנה כמה פעמים תזמין את יריב אופנהיימר לפאנל של "הפטריוטים", הזווית תמיד תהיה לגלגנית, ומערכוני המעבר יציגו ערבים בצורה מגוחכת ומשפילה (שאגב, מעליבה את היוצרים יותר מאשר כל אחד אחר, כי זאת לא חוכמה לצחוק על חלשים). לא משנה כמה תגיד שהתקשורת שמאלנית, זה לא יהיה נכון וזה לא יגרום לך להישמע פחות כמו שופר של השלטון או כמו שרה נתניהו. לא משנה שאתה מופיע בכל מקום, אתה עדיין מתבכיין שלא מקשיבים לך.
כשהיית ביציע צרחת כי לא שמעו אותך, בסדר, אני מבינה. אבל עכשיו אתה במרכז, מה אתה צועק? קיבלת את אור הזרקורים שרצית, וזה מה שאתה עושה? זורק אבנים על הפנסים? שנים הטחת בי שניהלתי זירה סגורה, אגוצנטרית ואתנוצנטרית, אז עכשיו אתה עושה את אותו הדבר בדיוק? זו לשיטתך אחריות? זו סתם תגרנות.
כשאנחנו היינו במרכז הזירה, הבנו את המשמעות של לשלוט בצינורות הידע והכלנו ליברליזם ושמרנות. למה אצלך אין מקום לליברלים ויש רק שמרנים? למה כדי שצד אחד יהיה צודק אתה חייב למחוק את השני? אתה גדלת כעיתונאי במקום של חופש ביטוי ופלורליזם. ככה קיבלת ממני את הבמה. אז למה אתה מקיא עליה? איך אתה חושב שהיית צומח בעיתונות אם הייתי מתנהגת ככה כשאני הובלתי?
(ובחייך, אל תבוא עוד פעם עם הסיפור הזה שבימי מפא"י היה פה פנקס אדום. אני לא הייתי בחיים אז, וגם אתה לא. ואם היינו, היינו עומדים אחד ליד השני בהפגנת המחאה)
ברוך הבא למיינסטרים
כשאתה צועק, סג"ל, אתה מזיק לעצמך, כי אתה מחבק אנשים שאתה לא רוצה לחבק, כמו הצל, והם רק גורמים לך לצעוק יותר חזק. אתה קורא לקרולינה לנדסמן מ"הארץ" אוטו-אנטישמית? שמאלנים הם אנטישמים? זה מה שאתה מלמד אנשים צעירים שקוראים אותך, ככה אתה מוציא אותם לעולם? על הזרוע שלי מקועקע המספר של סבתא שלי מהשואה. לנו אתה קורא אנטישמים? סג"ל, אני קוראת אותך שנים, אני יודעת שאוצר המילים שלך יותר רחב מזה.
כתבת באחד מהטורים שלך ש"אף אחד לא מצטיין בשנאה כמו בשמאל". מה המשפט הזה משרת חוץ מפילוג ומהסתה? גם אני לא מסכימה עם ביטויים מגעילים שחבריי למחנה מהירי היד והפה משתמשים בהם, אבל עכשיו זה אנחנו שביציע. התפקיד שלנו זה לצעוק, ותפקידך להיות הרוב השקול והאחראי – וגם לשמור לי על המקום, כמו שאני שמרתי לך עליו הרבה שנים.
אז תנהיג, תנהיג סוף סוף בדרך שעשרים שנה רק צעקת שאנחנו לא יודעים מה היא. הרי כל מה שתכננת קרה, כל מה שהטפת לו זה כאן ועכשיו. יו מייד איט. אתה בשלטון, במיינסטרים, הקהל איתך, גם המספרים. הרבה שנים אני הייתי פה ולא אתה. בבקשה, הזירה כולה שלך. אתה הרוב, והרוב קובע. אז תקבע. ואם אתה חושב שעשיתי עבודה גרועה בתקשורת, תפדל – תראה לי איך עושים את זה נכון.
ויש לך אנסמבל די מופלא. קובי אריאלי, רויטל ויטלזון, עמית סגל, ינון מגל, חנוך דאום, ועוד המון שאני קוראת ואוהבת. כן, אני קוראת אתכם. עוקבת, לא מתבדלת כמו שאתה אוהב לקרוא לאנשים כמוני. אתה הרוב, מבין? אז תתנהג כמו רוב בוגר ותגדל פה תקשורת כמו שצריך. התקשורת הזאת יכולה להיות הדור הבא של הפוליטיקה. תראה כמה פוליטיקאים היו פעם עיתונאים: יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', יוסי שריד ז"ל, אורי אורבך ז"ל, יוסי ביילין, גדעון סער, ינון מגל, עופר שלח, ניצן הורוביץ, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי. השמאל הכניס הרבה אנשי תקשורת לפוליטיקה, ועכשיו אתה מגדל את הדור הבא של פוליטיקאי הימין. תהיה יהודי, תהיה מכבד, שחק את המשחק באופן הוגן.
זה מזכיר לי שגם אתה כמעט היית שם, בפוליטיקה, אבל ויתרת על השריון שביבי הציע לך במקום ה-11 של הליכוד. החזקתי ממך אז, חשבתי שאתה תותח. אז זה היה הדיל? במקום לשרת אותו בכנסת הלכת להיות הפה שלו בתקשורת?
לא המשיח הקים את המדינה הזאת, וגם לא אלוהים. אלו היו אנשים שהניחו את ההבדלים ביניהם בצד כי המדינה הייתה חשובה להם יותר מכל. אתה איש דתי, אתה בטח זוכר שהמזרחי היו בני ברית לתנועה הציונית. אבל אתה מחריב את הברית הזו. אתה זורע שנאת חינם. זה כמו חורבן בית שלישי. אנחנו אחים, נשמה? זה הזמן שלך לשכנע אותי שאני אחותך.
סג"ל, אתה משחק בליגה ג' כשלקחת את האליפות מזמן. אתה חושב שזה מחזק אותך כשאתה חוגג לי על התחת, אבל בלונג ראן זה מחליש. כי יום אחד תביט למטה, אל קצה השרשרת של המקצוע שלנו, ולא יהיה פה כלום. אתה מגדל דור שכל מה שהוא יודע לעשות זה לבדוק את עצמו ביחס לאחר, ולא לייצר מציאות. אתה הופך עיתונאים לתגרנים, כתבים לצווחנים. אני יודעת, לעשות משהו אחר זה קשה. הייתי שם הרבה שנים. יש בזה המון אחריות ולפעמים לא ישנים בלילה. אבל אפשר להכריח את המציאות להיות טובה יותר. להיות אחראית יותר. לתבוע ממנה זכויות. להכריח אותה להשתנות. זו השעה שלך, לך על זה. אתה יכול לעשות את זה, אם רק תפסיק לפחד ולהיתלות לי על השרוול.