אורן, יא אח,
אני לא אמורה לפרגן לך. כשמאלנית אני צריכה לחשוש ממך, כהיפסטרית אני אמורה לבוז לך, כפמיניסטית אני אמורה לכעוס עליך. אבל מתחת לכל אלה פועם לב טרולית חם, והוא קורא אליך, אורן. קורא לכל מי שיש לו הומור עצמי, חוש בריא לפרובוקציה וחסינות ברזל לפאדיחות; לכל מי שמבין שהעולם הוא בדיחה, אז לפחות שאנחנו ניתן את הפאנץ'. בין אם אתה ח"כ מטורלל חובב מיניונים או חצרוני מגלומן שמאוהב בשמפו, כולנו אחים. עם הורים בני דודים.
הסלפי שלך עם טראמפ היה פאנץ' כזה. ההכנות לקראת הגעתו של נשיא ארה"ב היו מופת של פרובינציאליות מפדחת, שלטי "וולקאם מיסטר פרזידנט" מתחנפים ברחבי העיר, הליקוקים הבלתי נגמרים של ביבי ושרה שחפרו לו בפנים זורחות על כמה התגעגעו, שלא לדבר על הפאקינג קינוח שהוגש לו בצורה של ביבי וטראמפ החברים הכי טובים. אבל לך, אורן, לא היה אכפת מהשטיח האדום והתזמורת הצבאית המכובדת, אתה ידעת שטראמפ הוא לא אלוהים בעניבה אלא סתם עוד אהבל שהתגלגל לפוליטיקה, כמו כולם. אתה ידעת שהכול זה הצגה אחת גדולה, כי גם אתה חלק ממנה, אז במקום להשתחוות לנשיא בחיל ורעדה מרחוק, תפסת אותו לסלפי והזכרת לנו שגם נשיא ארצות הברית הוא בסך הכול בן אדם. או מקסימום סלב משודרג. ואמרו עליך שאתה טראש, אבל הרי טראמפ יותר טראש ממך, כשאתה כבר פעלת בזירה הציבורית הוא עוד הנחה תחרויות יופי ותכניות ריאליטי. ואמרו עליך שאתה פאתטי, אבל הפאתטיות האמיתית היא לסגוד לפוליטיקאים בשר ודם כאילו הם המשיח ולהגיש להם בהתרפסות קינוח עם ציור שלהם ושירים על איזה מהממת המדינה שלהם. מבין כולם, אתה היית דווקא הכי קוּל. טראמפ, בוא סלפי. תודה אחי, האב פאן בישראל. וכך בפעולה אחת, החזרת את טראמפ לפרופורציות.
והלוואי שיהיו אורן חזנים כאלה בכל תחום בחיינו. שינעצו סיכה שובבה בכל בלון מנופח, בכל טקס מוגזם ומחווה מלאכותית. שישברו את המוסכמות, שינערו את המנומנמים וירגיזו את השלווים. שלכל ביבי שמתאמץ להרשים את הדוד העשיר מאמריקה יהיה ילד מעצבן שיזרוק עליו בלוני מים מהמדרגות. ולא ממש אכפת לי אם הוא יגיע משמאל או מימין, עם קופת שרצים או קופת צדקה. דת הטרוליות אינה יודעת פוליטיקה.
אני ממשיכה לעקוב אחריך בפייסבוק, מתעצבנת ומזדהה לסירוגין. שלשום כתבת שאחינועם ניני הזמינה אותך לעלות לבמה ולשיר איתה בהפגנת השמאל במוצ"ש, אבל אנשי "שלום עכשיו" לא הסכימו שתעלה. איזה פספוס, איזה אנשים חסרי דמיון. מהי הפגנה בלי קצת פרובוקציה? קצת זעזוע? קצת הומור? ניני וחזן על במה אחת – הרי זה רגע מקסים יותר מאלף טראמפים על שטיח אדום. למה לא נתתם לנו את נס הטירוף הזה, "שלום עכשיו"? לא שמעתם ששלום עושים עם אויבים?
אז כן, אורן, אנחנו שונים מאוד ובכל זאת יש בינינו חיבור שצולח אג'נדות. כשבאתי להטריל אותך בכתבות, השתדלת להישאר רציני אבל היה ברור שאתה משועשע, כמו שאתה עף באהבה על החיקויים שלך ב"ארץ" בלי לקחת ללב, כי אתה יודע לצחוק גם על עצמך. אחת הפעמים שנפגשנו הייתה בשיאה של סערת ינון מגל, וניגשת אליי בצד, הרחק מהמצלמות, לשאול אם אני בסדר ואיך אני מסתדרת עם העליהום הטוקבקיסטי עליי. בהחלט יכול להיות שזו הייתה סתם מניפולציה, התנחמדות של פוליטיקאי לכתבת שעוד רגע תחרוץ את דין הצילומים שלו בחדר העריכה, אבל בחרתי להאמין שזה היה רגע אמיתי. שבתור מי שתמיד נמצא בלב סערות תקשורתיות, הזדהית לרגע. שני פרובוקטורים נפגשים לרגע בלב הסערה.
אני לא יודעת אם אתה עדיין מרגיש ככה – אחרי הכול, אתה בעצמך היית לא פעם בצד השני של האשמות מהסוג הזה והתבטאת נגד נשים שפותחות חזית מול מי שהטריד אותן, אז אולי אתה בכלל אמור לשנוא אותי, ואני אמורה לשנוא אותך, ואנחנו בעצם אויבים מרים. אבל זה בסדר, אורן, כי שנינו יודעים שהעולם הוא בדיחה אחת גדולה, אז מה זה משנה? בוא לפחות נהנה מהדרך. אני מזמינה אותך לדואט משותף בהפגנה הבאה, שממנו "שלום עכשיו" יגרשו את שנינו מהבמה, ומתחת למטח העגבניות וצעקות הבוז, נצלם סלפי. ושימותו המרובעים.