כמו כל תלמידת אולפנא לשעבר, גם אני הטמעתי היטב את חרדת אורך החצאית. עד היום, כשאני לובשת חצאית מעל הברך, מלווה אותי האימה שתעצור אותי ברחוב מורה זועמת במטפחת ואפודה, תמדוד אותי מלמטה למעלה ותנבח: "גברת רוטנר הצעירה! אני רואה את הברכיים שלך! תחזרי מיד הביתה להחליף בגדים, זה לא בית בושת פה!" ואני אצטרך לכתוב עד מחר 200 פעם "כל כבודה בת מלך פנימה".

אבל אף פעם לא הייתי בסיטואציה שבה אנשים גוערים בי שאני לבושה צנוע מדי.

החוויה הזאת חדשה לי. איש הביטחון בכניסה להר הבית מעיף מבט על שמלת הג'ינס שלי ופוסק: אין מצב שאת נכנסת ככה להר הבית, את נראית דתייה עם השמלה הזאת. "אבל אני בכלל לא דתייה!"  שיקרתי, "זאת שמלה היפסטרית של חילונים! אני תל אביבית כופרת! צ'יזבורגר! סארטר! כיבוש!" אבל הוא לא התרשם. "זה לא רק השמלה, זה כל המראה שלך, עם הגרביונים והכול", אמר, "אני לא רוצה לקחת סיכון". 

בשבוע שעבר התפרסם ב"הארץ" שבשנת 2014 הבטיח בנימין נתניהו למלך ירדן שיצמצם כניסה של יהודים דתיים להר הבית. נשמע כמו הזדמנות מצוינת לשלוף את שמלת האולפנא שלי, לשחזר את שירי המוראל של שבט נריה סניף נתניה מרכז, לקפוץ לירושלים ולנסות להתחיל אינתיפאדת אביב קטנה. לראות אם ירשו לי, בדמותי הדוסית המקורית, לעלות להר, לברך על איזה תפוח, לזמזם לי איזה שיר "התקווה" עליז. דברים תמימים למדי שבשטח ההר, כך לפי סרטוני תיעוד ביוטיוב, עלולים לגרום למעצר. ואם יעצרו אותי? בכיף, עוד הזדמנות להתחמק מניקיונות פסח.

>> עימותים בהר הבית: יהודים הורחקו

בכניסה בודקים שאין לי, חלילה, דברי תפילה. יש לי תפילת הדרך בארנק אבל אני לא מגלה, פאק דה סיסטם אמן סלה. בקבוק  דיאט קולה מותר לי להכניס, אבל הם מבהירים לי: "אסור לך לברך על הקולה, הם יחשבו שזו תפילה ועלולים לעשות לך משהו". הו תודה לך משטרת ישראל שאת מטפלת בפושעים האמיתיים - החצופים האלה שמעזים להירצח כי הם בירכו על קולה. בתור מישהי שעושה לא מעט פרובוקציות בכתבות שלה, זה די מרגש לחשוב שמספיק במלמול "שהכול נהיה בדברו" מהיר כדי להצית את הר הבית ולהרוג את כולנו. מתחשק לי פתאום לא סתם לברך על הקולה אלא להושיב אותה על כיסא מלכות עם קונפטי וזיקוקים ותזמורת הפילהרמונית מנגנת שיר הלל לקולה המדהימה לנצח נצחים. אבל כל דבר בזמנו.

בינתיים, בזמן שנחשולי תיירים זורמים פנימה בכיף, אני מעוכבת בשל "מראה דתי מדי". כמה מחפצן. האחראי מסכים שאכנס, אבל רק אם אצטרף לאחת מהקבוצות המאורגנות ואטמע בתוכה. אני ממתינה בחוץ לקבוצה שתסכים לאמץ אותי, והאחראי שוב מגיע. "משהו בך עדיין לא מסתדר לי",  הוא מבהיר, "משהו פה לא בסדר". האמת, יש לו תחושת בטן מדהימה כי אכן תכננתי לפרוץ לתוך שטח ההר בריקודי "עם ישראל חי", אבל מעבר לתחושת בטן, אין לו עליי קייס. 

הוא מחליט לחקור אותי לעומק.

"תסבירי לי למה את רוצה לעלות להר", הוא מבקש.

"כי זה מקום קדוש", אני עונה.

"ולמה דווקא עכשיו?" (כמה עוד השאלה הזאת תרדוף אותי!) "כי אני מתחתנת בקרוב", אילתרתי במהירות שיא.

האחראי הולך להסתגר במשרדו שעה קלה, אחר כך הוא מבקש ממני תעודה. מסתגר שוב, ואז קורא לי. "יכולתי לעצור אותך על הכשלת שוטר", הוא אומר בשקט, "כי בתעודה כתוב שאת כבר נשואה".

"לא, אנחנו פרודים!" אני קוראת, ומתכוונת כבר לתת לו כדוגמא את שי חי ותניה גרבר שהתארסו למרות ששיחי עדיין נשוי, ולהסביר שזה מצב שקורה ללא מעט אנשים, ובכלל ממתי אני אמורה להצדיק את מצבי המשפחתי לשוטרים, אבל הוא כבר החליט: "אולי זה נכון, אבל אני לא מוכן שתיכנסי. אני מבקש ממך ללכת".

וכך נגוז חלום הפיזוז על ההר, רק בגלל שבטיפשותי אני לא תיירת יפנית, או חילונית למהדרין, או יודעת לסתום. חזרתי הביתה כלעומת שבאתי, בשמלת הג'ינס שחרצה את גורלי, מזמזמת "עם ישראל חי" בלי שאף אחד  ינסה לדקור אותי על זה. אולי באינתיפאדה הבאה.

תגובת דובר מחוז ירושלים:

משטרת ישראל משקיעה משאבים רבים לשמירה על הסדר בהר הבית, שמירת הסטאטוס קוו וקיום הביקורים כסדרם, כל זאת תוך הקפדה על האיזונים המתבקשים ולמען שלום הציבור ובטחונו.

צילום: לירון לוי

עריכה: רחלי רוטנר