לפני כחודש חשפה הזמרת ענבל ביבי באומץ, במהלך ״צעדת השרמוטות״ בתל אביב, שהיא נאנסה על ידי גבר מוכר מתעשיית הבידור. אתמול העלתה ביבי סרטון שבו היא מתארת את מה שעבר עליה בחודש האחרון. בסרטון היא מספרת שמאז החשיפה שלה היא מקבלת הרבה תגובות תומכות ומחזקות, שחלקן גם מתארות איך דבריה חיזקו נשים ונערות אחרות. מצד שני, היא מספרת גם על תגובות אגרסיביות, שדורשות ממנה ללכת למשטרה ולהתלונן. בסרטון מסבירה ביבי למה היא לא עושה את זה – כי היא לא רוצה לעבור את התהליך הקשה והמתיש במשטרה ובבית המשפט. ״אני לא חושפת את השם של האנס כי אני יודעת שבכל התהליך הזה... אני ארגיש שאני חווה אונס מספר 2 ואני לא רוצה לחוות את הכל שוב", אומרת ביבי. "אני לא מוכנה, לא יכולה, לא מסוגלת לעבור את זה שוב".
כמו ביבי, נשים רבות שחושפות סיפורים דומים נתקלות בדרישה להתלונן במשטרה. מצד אחד, הדרישה מובנת - חוקים, משטרה ובית משפט הם הדרך להתמודד עם אלימות במדינה. מצד שני, אי אפשר להתחמק מהתחושה שההפניה האוטומטית למשטרה היא דרך להטמין את הראש בחול ולהתעלם מהמגפה החברתית שמתרחשת כאן - לכו למשטרה ותפסיקו להטריד אותנו עם הכאב שלכן.
אבל אי אפשר להמשיך להתעלם. מרגע שהבנו שתרבות האונס היא מגפה חברתית - כלומר כזו שפוגעת כמעט בכל הנשים ומלמדת כל גבר להיות פוגע - המערכות הללו לבדן לא יכולות ולא צריכות להיות היחידות שמספקות מענה. העברת כל הפוגעים דרך מערכת המשפט תגרום לה לקרוס, וחשוב מזה – לא בטוח שזה מה שהנפגעות רוצות ושזה מה שיביא תיקון.
העד-סוף שלי הוא לא העד-סוף שלכם
ענבל ביבי אומרת בסרטון שלכל אחת יש דרך משלה להתמודד עם הפגיעה שלה: ״אני מחליטה ואני הולכת עם מה שאני מחליטה עד הסוף. זה אולי לא העד-הסוף שלכם, אבל בגלל זה אנחנו לא אותו בן אדם". זה בדיוק העניין - בפמיניזם אנחנו הרי יוצאות נגד ההסתכלות על כולנו כגוש אחיד שיש לו יכולות, תכונות וכישורים מסוימים רק בגלל שנולדנו עם רחם (או בלעדיו). אם ככה, אי אפשר להחליט עבור כל הנשים מהי דרך ההתמודדות הראויה.
צורות התמודדות שונות כבר מתרחשות בשטח, ואחת הדרכים הללו היא לשתף את סיפור הפגיעה. התמיכה והחום שמקבלות מהסביבה מאפשרים לנפגעות להתמודד עם מה שקרה להן, להתחזק, להרגיש טוב יותר ואולי אפילו לשחרר מעט מהכאב והמעמסה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מאפשר לנשים וגברים שנפגעו לצלצל ולספר את הסיפורים שלהם, נשים שהוכרו כנפגעות יכולות לקבל תמיכה נפשית מהמדינה וקבוצות פייסבוק משמשות כמקום מפלט לנשים שמשתפות את מה שקרה להן.
לטענה של ביבי ששיתוף הסיפור הוא דרך לגיטימית להתמודד איתו יש חשיבות נוספת בגלל שמדובר באישיות מוכרת. נערות ונשים שלא רוצות או שלא יכולות ללכת למשטרה, יכולות ללמוד שגם לספר – לחברה, לסביבה תומכת, לעולם – היא דרך להגיב למה שקרה להן, או כמו שביבי אומרת: דרך להחזיר את השליטה על עצמן.
אפקט החשיפה
אבל מה עם הגבר שפגע? הוא לא עלול להמשיך לאנוס? הוא עלול, אבל האחריות הזאת לא מוטלת על הנפגעת. היא יכולה לפעול, אבל זה בטח לא אשמתה אם הגבר פוגע שוב. יותר מזה: כשאנחנו מדברות על תיקון חברתי, להשמעת סיפור אין בהכרח פחות כוח לייצר שינוי מאשר להגשת תלונה במשטרה. לחשיפה של הסיפור יש אדוות בתקשורת ובסביבתה של הנפגעת, והחשיפה מפתחת דיון שמחזק נשים ומלמד גברים מה מותר ומה אסור לעשות. לא כי זה נגד החוק, אלא כי זה לא אנושי.
המשטרה, לעומת זאת, צריכה לחקור חשדות לאונס גם בלי תלונה – זאת במידה וידוע שם הפוגע (כמו במקרה של סילבן שלום). אסור להכריח מתלוננות לבוא ולתת עדות, אבל חקירה יכולה להביא לכך שנשים אחרות שנפגעו וכן מעוניינות לפעול באפיק הפלילי, יוכלו לעשות זאת.
תעזבו את ענבל ביבי. היא לא חייבת לכם כלום. הסיפור האישי שלה חשוב בשביל לייצר שינוי, אבל זה לא אומר שעכשיו הזהות שלה היא "נפגעת אונס" שחייבת להקריב את עצמה ולהתנהג באופן שבו החברה חושבת שנפגעת אונס צריכה להתנהג. היא פועלת בדרך שלה, באופן שמתאים לה להתמודד עם מה שקרה לה. כל השאר – זו אחריות של המדינה ושלנו.