בסרט "המופע של טרומן", מגלה טרומן (ג'ים קארי) כי כל חייו הם תכנית ריאליטי אחת גדולה, האנשים המקיפים אותו הם בסך הכל שחקנים שנשכרו על מנת להקיפו וכל אספקט בחייו מצולם, מוקלט ונצפה על ידי עשרות מצלמות ועשרות מיליוני אנשים. הסרט, שיצא ב-1998 הפך לסרט פולחן, ואולי אחת הסיבות לכך היא שהוא נוגע לנו בעצב חשוף, במיוחד בעידן הריאליטי שבו אנחנו חיים.
במאמר שפורסם השבוע ב"ניו יורקר", מסתבר כי באמת קיימת תסמונת בשם "המופע של טרומן", שבמסגרתה אנשים משוכנעים שהם למעשה מפורסמים, כוכבי תכנית ריאליטי עולמית.
אחד המקרים המתוארים בכתבה הם של בחור בשם ניק לוץ שסובל מהתסמונת. לוץ התעורר יום אחד בביטחון כי גילה את התשובה הגדולה של חייו – הוא למעשה מככב בתכנית ריאליטי עוד מהימים שבהם למד בקולג'. עשרות מצלמות נסתרות עקבו אחריו והוא עומד לזכות במיליון דולר.
אמנם תסמונת "המופע של טרומן" היא תופעה שמוגדרת חדשה, אבל שלל הזיות פרנואידיות בסגנון תמיד היו קיימות. כלומר, אנשים תמיד דמיינו דברים שלא קיימים, אבל ההתפתחויות הטכנולוגיות שינו את תוכן ההזיות האלו– בשנות הארבעים ההזיות כללות שליטה מוחית של כוחות יפניים על מוחות אמריקאיים באמצעות גלי רדיו. בשנות החמישים, אלו היו הסובייטים והלוויינים שהשתלטו עלינו, בסבנטיז ההזיות כללו את ה-CIA שהשתיל צ'יפים במוחות האנשים.
והיום? שלל תכניות הריאליטי שעוקבות אחרי אנשים מפורסמים ואלמונים כאחד, בתוספת הגילויים החדשים לפיהם ה-NSA עוקב אחרינו במרץ, מובילים למסקנה שההזיות האלו אולי אינן אמיתיות, אבל בהחלט לא מקריות. הן מבוססות על מקטעי מציאות שבאמת אפשריים וקיימים.
ספרי הפסיכולוגיה מחלקים את ההזיות האנושיות לשתי קטגוריות: ביזאר ונון-ביזאר. כלומר בלתי אפשריות ואפשריות (אך לא אמיתיות). כלומר "אני למעשה מת" היא הזיה בלתי אפשרית, לעומת "מיליוני בני אדם עוקבים אחרי" שהיא אפשרית, גם אם לא באמת מתרחשת. אחרי הכל, בעולם שבו כל ציוץ או תמונת פייסבוק יכולה להגיע למיליונים, לא באמת כזה קשה להפוך למפורסם. וכמו שג'וזף הלר כתב ב"מלכוד 22" – זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא עוקבים אחריך.