תארו לעצמכם שהילד שהרביץ לכם בבית הספר היסודי, תקע לכם את הראש באסלה בחטיבה והפיץ עליכם שמועות בתיכון נהיה זמר מפורסם. עכשיו תארו לעצמכם שהוא כותב שיר על כל החנאנות שהוא הציק להם בימי בית הספר העליזים, ושהשיר נהיה להיט. יום אחד אתם הולכים למסיבה עם חברים והשיר הזה מושמע, וכולם רוקדים ושרים את המילים, ורק אתם מתכווצים לתוך עצמכם, והטראומה מציפה אתכם, ואתם מרגישים קטנים וחסרי אונים.
לי יש שיר כזה. קוראים לו "#דוביגל", והנה הוא, כי מי אני שאעצור את הפופולריות המתפרצת של המנון השנאה שכבר צבר יותר מ-9 מיליון צפיות ביוטיוב:
השיר הזה מצליח, בארבע דקות, להכניס את כל העלבונות שאי פעם נאמרו לשמנות בילדותן ובבגרותן, ולארוז אותם יפה יפה בביט מקפיץ וקליט. שאפו ליוצרים. הנה, למשל, מילות הפזמון (הבתים, ממה שהצלחתי להבין - ובאמת שניסיתי - הם ערבוביה של חלקי משפטים שמתארים את השמנה במטאפורות כמו כדור הריסה ודחפור, עם עקיצות הדדיות בין שלל הזמרים שמשתתפים בשיר):
שואל, מאיפה זה בא לה?
זה גנים קיבלתי מאמא במתנה
הולכת אחורה
וזה ביפ ביפ ביפ כאילו היא חונה
ולמה נראה לה ...
עושה איתי סלפי התחת שלה בתמונה
הוא כל התמונה
ישבנבנה
#דוביגל!!
אז מה חטאה הגדול של השמנה בשיר?
א. היא שמנה
ב. היא לא מתביישת בזה שהיא שמנה
ג. היא מעוניינת בסלפי עם הדובר
ד. היא בכלל קיימת פחחחח
ה. כל התשובות נכונות
הכותב גם ממציא כינוי חדש לשמנה (ואולי משתמש בכינוי קיים) שמשלב המילה "שמנה" עם הישבן שלה, שתופס את כל התמונה, וזה הרי לא בא טוב בעין. ואז הוא מקנח במה שהוא מקווה שיהפוך להאשטאג הכי מצליח בתולדות המרשתת הישראלית, ועל הדרך מאלץ את השחקן דובי גל להתפלש איתו מתוקף האסוציאציה בכל מה שהשיר הזה מביא עמו. מעניין אם מישהו שאל את דובי גל אם הוא מסכים שישתמשו בשמו ובדמותו בשיר ובקליפ המלווה אותו.
לפני שבועיים הייתי בחתונה של חברה. כשהשיר הושמע, כולם רקדו ושרו, ורק אני הוחזרתי בכוח לחצר בית הספר, ולערב כיתה, ולסתם אחד ברחוב שהחליט שהנוכחות שלי במרחב הציבורי מצדיקה לצעוק לי "יא דאבה". כי אפשר, כי אתה חזק ואני חלשה, כי אתה נורמטיבי ואני סחורה פגומה, וככה באמת ראיתי את עצמי במשך כל הילדות: סחורה פגומה שמי ירצה להסתכל עליה בכלל.
אל תבינו אותי לא נכון. ידעתי שאני נבונה וידענית, שיש לי יכולת התבוננות פנימית וניתוח סיטואציות חברתיות נהדרת, שאני יודעת להיות חברה טובה ואוהבת, ושיש לי המון מה להציע. ידעתי גם חד-משמעית שאף אחד לא ירצה לקחת את מה שיש לי להציע כי אני שמנה, ושמנה זה מגעיל ואני צריכה להתבייש בעצמי, והחשיבה הזו הובילה להתנהגות שאין לי דרך אחרת לתאר אותה פרט ל"התנהגות בסיכון". אם אמא שלי הייתה יודעת על חצי מהדברים שהכנסתי את עצמי אליהם, היא הייתה נועלת אותי בחדר עד סוף התיכון. ובצדק.
נתתי לאנשים לנצל אותי כי פחדתי שאם לא אתן את הכל, אף אחד לא ירצה אפילו חצי. שנאתי את הילדות שלי, שנאתי את ההתבגרות שלי ושנאתי את עצמי. שנאתי לצאת עם חברים, שנאתי מסיבות ומועדונים ופאבים, שנאתי סתם ערבי כיתה וערבי סתלבט אצל חברים בבית, שנאתי בנים ושנאתי בנות, שנאתי את בית הספר ואת הפעילויות של התנועה, שנאתי את הים ואת הבריכה, שנאתי את הקיץ (והתנחמתי חלקית בחורף) ואת הארץ החמה שאני חיה בה, שלא נותנת מספיק קור כדי להתכסות בו במשך רוב השנה.
כששמעתי את "#דוביגל" בחתונה הרגשתי שהרעים ניצחו, שהילד שצחק עליי בהפסקה ביסודי גדל להיות מבוגר שצוחק עליי עד היום ואולי יצחק עליי לנצח. בעוד שביסודי הייתה איזו מורה משגיחה שהעירה לו שזה לא יפה וביקשה להפסיק, עכשיו לא היה אף מבוגר אחראי. ולא רק זה, אלא שעכשיו הילד הזה מקבל מחיאות כפיים ובני נוער שמעריצים אותו ומדקלמים את המילים שלו.
אני תוהה איך מישהו מסוגל לכתוב שיר - ממש לשבת ולכתוב מילים, להלחין, לתזמר, למצוא נגנים, מפיק, להקליט, לערוך סאונד, ולעבור את כל השלבים בדרך להוצאת סינגל - בלי לעצור ולחשוב על כך שהמילים שלו פוגעניות, ושהוא בעצם בריון שמנצל את עמדת הכוח שלו כדי לפגוע בחלשים ממנו?
לא מזמן היה בלגן שלם על השיר "שמנמונת" של מיכל צפיר. זה אכן שיר בעייתי, אבל הייתי לוקחת אלף כמוהו, אלף פעמים שיר של שמנה לשעבר או כיום שמנכסת לעצמה את המילים הרעות שהפנו כלפיה בילדותה וגוזרת עליהן קופון שמן (תרתי משמע), מאשר את "ישבנבנה" שנדמה שנכתב כולו רק כדי להעליב.