"שי חי!", אני צורחת, "שי חי! אני אוהבת אותך!". "תפסיקי לצרוח, את עושה לי חור בראש", גוערת בי מישהי שעומדת לידי וחוטפת מכה במצח כל פעם שאני קופצת לצרוח לשיחי שמנופף מהמרפסת. אני מחייכת בסיפוק: ההסוואה עובדת. הם לא חושדים בדבר.
צבא האמת של שיחי ידוע כצבא קשוח ורציני, עם חוגרים ומפקדים וחיילים חסרי רחמים, אבל אני לא יודעת פחד. אני שייכת למחנה האויב – אני שונאת שיחי מובהקת, פרסמתי לא מעט מאמרים נגדו ומעריציו שלחו לי הודעות נאצה זועמות. אבל אתמול בערב (ב') צבא האמת של שיחי קיים אירוע הלל והודיה לאלילם, ואני נשלחתי למשימה סודית אל מעבר קווי האויב, בתחפושת של מעריצת שיחי, כדי לרגל אצל הצבא השמור ביותר במדינה ולזרוע אצלם הרס וחורבן.
שלב 1: סיפור כיסוי
על מנת להיראות כמו מעריצת שיחי רגילה ולהיטמע בין החוגגים, הדפסתי לעצמי טי שירט עם תמונה של שיחי ולבבות. גם סיפור כיסוי היה לי: אם מישהו ישאל אותי לשמי, אמלמל "חני". אם ימשיך וישאל "חני מה", אתן לו בעיטת קראטה בפרצוף ואברח כי אני די גרועה בסיפורי כיסוי.
התחפושת המחוכמת שלי:
אבל שימו לב מה הסתתר מאחוריה! לא יהיה להם מושג!
המטרה הייתה לא רק להסתנן לשם ולהפוך לאחת מחיילי צבא האמת, אלא גם – כמו במשימה צבאית אמיתית – לחבל באירוע בסתר. לפני היציאה הכנתי פתקים שעליהם כתוב "צבא האויבים של שי חי היה כאן!" בכוונה לפזר אותם ברחבי המסיבה ולזרוע פאניקה ובלבול בקרב האויב. בהנחה, כמובן, שלא אתפס ואוצא להורג עם פרופס של איציק כרסנטי.
שלב 2: יצירת אליבי
כדי שאיש לא יחשוד שאני נמצאת באירוע של שיחי, ביקשתי מבעלי לכתוב בפייסבוק את הסטטוס המשכנע הבא. עכשיו אין סיכוי שיחשדו.
שלב 3: הסתננות אל קווי האויב
בתור לקבלת הכרטיסים (107 ₪ ברכישה מוקדמת) ב"האומן 17" מצטופפים עשרות אנשים - אף אחד לא עם טי שירט של שיחי. שיט. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, שמלות ערב ויהלומי קטיפה, ורק אני עם תרמיל וחולצה של קניון נראית כמו הומלס. מאידך גיסא, כמו שאמר מורנו ורבנו, הטי שירט שלי מתגלה כשוס טוטאלי: כולם מחמיאים לי עליה ורוצים גם. "מקסים, פשוט מקסים!", חובקת אותי איזו דודה חייכנית, "חבל שאני לא חשבתי להדפיס חולצה. חבל שלא הבאת כאלה לכולנו!".
הנה עוד עניין מוזר – יש כאן המון דודות. במסיבה של פליט ריאליטי הייתי מצפה למצוא בעיקר תינוקי סלפי צווחניים, אבל אחוז ניכר מהאוכלוסין כאן הם אנשים בגילאי 40-50, והם פזורים בנחת על הספות כמו בערב שירה בציבור. מדי פעם קוטפת אותי קבוצת דודות לחיבוק וצביטה בלחי ("איזו מתוקה!") ואני מתחילה להרגיש שהמבצע הצבאי המסוכן שלי מתחיל להיות קצת חמוד מדי, ומחליטה להתחיל בפעולת החבלה שלי.
שלב 4: פעולת חבלה
אל המועדון עצמו הסתננתי ללא קושי. כמה ממנהלי הקבוצה אמנם עמדו בכניסה ובחנו את הנכנסים, מנסים לאתר גנים של משפחת אדרי, אבל אני נצמדתי למישהי שקיבלה אישור מעבר ורכבתי עליה לתוך המתחם. הצלחה!
מיד התחלתי להטמין מטעני חבלה תעמולתיים בכל מקום: השלכתי לתוך כמה תיקים פתוחים את הפתק עם הכיתוב "צבא האויבים של שי חי היה כאן!", ובתמרון "אופס סליחה שהתנגשתי בך" מבריק הצלחתי להדביק אחד כזה גם על הגב של מישהי. בשירותים הנחתי את השלט הפרובוקטיבי הבא:
אם זו אינה גבורה, אינני יודעת גבורה מהי. מעולם לא שירתי בצבא (שירות לאומי עם ילדים בגבעת אולגה מאדרפאקרז), אבל אני בספק אם יש עוד מישהו, בצה"ל או במארינס, שהיה מרהיב עוז לצאת מחדר שירותים עמוס מעריצות שיחי ולהשאיר את השלט הזה מאחוריו. שש שניות מיותרות במקום והיה מתפתח פה קאט פייט מהגיהנום, או ככה לפחות זה נראה במוחי הלום הדמיון והשש אלי קרב. שמישהו ינסה לרצוח אותי כבר! סימסתי לפאקינג רינת!
שלב 5: השתלבות בהמון
מתוך הרחבה נשמעה שאגת רמקולים "קבלו את שיחי", ואני נחפזתי בחזרה למשימת ההסתערבות שלי. אל מרפסת הקומה השלישית של המועדון, כמו אווה פרון בשעתה, הגיח שיחי, מלכותי כברבור וענוג כענב. הקהל הריע והריע. טיפסתי על שולחן וצרחתי גם אני: "שי חי! אני אוהבת אותך!". מעריצה שעמדה על השולחן לצדי צרחה יחד איתי. בכל פעם שאני התעייפתי מצרחותיי היא המשיכה ולהיפך, וכך צרחנו לסירוגין, כמו שתי נשמות יפיפיות שהתאחדו.
זה התחיל כפעולת הסוואה, אבל אט אט נתפסתי לעניין. אמנם, פרצופו הזחוח של דביל הקראטה עדיין מעלה לי את הזילרג'י, אבל הצעקות, ההתרגשות, האקסטזה הקבוצתית העצומה – כל אלה השפיעו עליי ופתאום, לרגע אחד, גם אני אהבתי את שיחי. או לפחות אהבתי לקפץ על השולחן בצרחות כשמעליי רק השכינה הקדושה ובחור בטוקסידו.
אחרי שיחי יצא איציק כרסנטי לנאום, מתוך אותה הגדת וואטאבר מעייפת שלו, כשאני בעיקר מפריעה לו בצווחות "נכון!" במקומות הלא נכונים ומאחורה מסננים לי לסתום כבר. תקציר הנאום של איציק: "אני מהמם ויש לי מילון". אחר כך נסוגו שני הפלאים בחזרה לתוך הקומה השלישית, וכולם התפנו לריקודיהם.
נאמנה לדמותי ולמשימת ההשתלבות בהמון, רקדתי בכל כוחי עם כולם והתנגשתי באנשים רבים ככל האפשר בתקווה לא למשוך יותר מדי תשומת לב. אך למרות ניסיוני לשמור על פרופיל נמוך, אנשים החלו לבקש ממני להצטרף לכל מיני סלפים קבוצתיים, בגלל הטי שירט ההדורה שלי, ואני הצטלמתי עם כולם בשמחה. מחר הולכים לחתוך אותי החוצה מכל כך הרבה תמונות כשיגלו שהחמודונת המקפצת שצורחת "שי חי המלך" היא בעצם מסתערב קשוח ומסוכן ממחנה האויב שהדביק פתק נגד שי חי על האסלה בשירותים.
כך, בזכות החולצה והחן הטבעי שלי, הפכתי אט אט לאטרקציה מהלכת. מישהי ניגשה אליי וביקשה להציג אותי בפני "חברת הקבוצה המבוגרת ביותר שלנו!", וכך הובלתי אל זקנת השבט שישבה אצילית על שרפרף עם סטיקר "עם ישראל שי חי" ושמעתי את סיפורה המרגש (היא אוהבת את שי חי סוף). מישהו אחר חיבק אותי בהתלהבות והתעניין לדעת אם אני אוהבת את שיחי ו"אם הוא היה רוצה להיות חבר שלך – היית מסכימה?". "ברור", עפעפתי בביישנות, "אבל הוא עם תניה". "ובכל זאת, אם הוא היה אומר לך שהוא מאוהב בך?", התעקש הבחור, ואני הדגשתי שוב: "עדיין לא הייתי מסכימה כי הוא עם תניה". האיש משך בכתפיו ונראה מאוכזב. יכול להיות ששיחי התאהב בי ושלח אותו להכשיר את הקרקע? איזה ערב מרגש!
בשלב זה הבחינו בי כלי התקשורת השונים שסיקרו את האירוע, וביקשו לראיין אותי כמעריצת שיחי. אף אחד לא זיהה אותי (פרט ל"חדשות הבידור" ולקולגה מ-mako גיא הוכמן), כך שיכולתי לגלם את דמות הכיסוי שלי עד הסוף. "וואו כן אני אוהבת את שיחי!", עלזתי מול המצלמות, "כי עושים עליו חרם שהוא אומר את האמת וגם על מדינת ישראל עושים חרם שהיא אומרת את האמת ואנחנו צריכים לתמוך בה כי זו המדינה שלנו ושיחי חתיך וגם עושים עליו חרם אז הוא עצוב וזאת המדינה שלנו להם יש 32 מדינות ואיפה הם היו בשואה הא?". "אני מבין", נהם כתב NRG בקול חמור סבר, רושם בדמיונו דוקטורט על הידרדרות הנוער ומקבל עליו פוליצר. תמיד שמחה לעזור לקולגות.
הצילו: אני נופלת בשבי
בינתיים שיחי הספיק לבצבץ מהמרפסת עוד פעמיים-שלוש, ועוד פעם אחת על הבמה, אבל במשך רוב הערב הוא וחבריו היו ספונים בקומת ה-VIP - הם וכ-30 ברי מזל שקיבלו אישור להצטרף אליו. "למה רק להם מרשים לעלות?", התעניינתי אצל מעריצה מתוסכלת שעמדה ליד המדרגות החסומות לקומת השיחי והביטה מעלה בעיניים כלות. "זה באמת לא בסדר", היא אמרה, "רק חלק מהאנשים בקבוצה קיבלו אישור לעלות ולהצטלם איתו, לא ברור לפי מה. מאשרים לפי מה שבא למנהלי הקבוצה". "זה לא פייר", זעמתי, והיא הסכימה איתי, נשארת להתייבש לנצח על מעקה המדרגות. והיא לא היחידה: פגשתי לא מעט אנשים שהתאכזבו לגלות שהתמונה היחידה שישיגו עם שיחי תהיה עם הפוסטר בכניסה. מה הם חשבו, שמישהו יצוץ פתאום מאחוריהם וישאל אותם אם הם רוצים לעלות לפגוש את שי חי?
"את רוצה לעלות לפגוש את שיחי?", שאל אותי לפתע מישהו שעמד מאחוריי.
"מה, אני! ברור!", עניתי בתדהמה. לפניי ניצב אחד ממנהלי קבוצת צבא האמת בכבודו ובעצמו ונעץ בי מבט חודר.
"את רחלי רוטנר, נכון?" שאל.
אלוהים, הם עלו עליי. שועל צהוב, שועל צהוב, שילחו תגבורת. מה עושים עכשיו? דבקים בסיפור הכיסוי, כמו חייל אמיתי שנלכד בשבי. תחשבי על גלעד שליט, רחלי!
"לא, אני חני", עניתי בקול שָׁלֵו.
"לא, את רחלי", אמר הבחור.
"לא, אני חני", עניתי בקול שלו.
"לא, את רחלי", אמר הבחור.
"לא, אני חני", עניתי בקול שלו.
השיחה הזאת נמשכה זמן מה, כי לאיש מאיתנו לא היו טיעונים יותר נבונים להציג. הוא ביקש תעודת זהות. אמרתי ששכחתי אותה. הוא ביקש שאראה לו את פרופיל הפייסבוק שלי. אמרתי שאין לי כי אני טבעונית. הוא שאל מה אני עושה בחיים, אמרתי סטודנטית למשהו. יש מצב שהייתי צריכה להתכונן יותר לסיטואציה של חקירה בעינויים.
"טוב, חכי רגע, אני אתקשר לברונו ואשאל אותו אם את יכולה להיכנס", קטע הבחור את לופ ה"אני כן חני את לא חני מאיפה את בארץ תראה ציפור", והחל מחייג. הדם אזל כליל גופי. ברונו ישעיהו, המפקד העליון והבלתי מעורער (טוב יש אחד שמערער עליו אבל זה כבר פוליטיקה פנימית) של צבא האמת - הולכים להלשין לו עליי. אם הוא ישמע שיש כאן שונאת-שיחי אני חשובה כמתה. עליי לפעול בחוכמה. "הו, אתה מתקשר לברונו?", אמרתי בנימה אגבית, "כי לי קוראים חני". מבריק.
ברונו לא ענה לטלפון, מסתבר. "הכול בסדר", הרגיע אותי הבחור, "אין לי בעיה שאת רחלי, אפילו נפגיש אותך עם שיחי". זה היה די מאכזב, אחרי כל אימוני הקרב שלי (תירגלתי בכניסה למועדון כמה תרגילי קראטה שלמדתי מערוץ 26 למקרה שאתפס בחיים), לשמוע שהכול בסדר. זה צבא זה? לפחות תורידו לי נוגרה, שיהיה מה לכתוב הביתה. "אני חני", המשכתי באומץ. הבחור גלגל עיניים והמשיך להתקשר למפקד העליון, ואני קצת השתעממתי מהשבי המעפן הזה והחלטתי לחתוך הביתה.
וכיתתו חרבותם לאתים
בדרך החוצה נשאבתי לעוד כמה ריקודים אקראיים עם מעריצים נלהבים, לשלושה סלפים קבוצתיים ושתי שיחות עם דודות שאמרו שאני חמודה. עוד דקה משדכים לי אחיין ומצרפים אותי לטיול בצפון. בנאדם לא יכול לעשות מבצע צבאי נועז ומסוכן בלי שכולם יהיו נחמדים כל כך כל הזמן? בשביל מה התאמנתי במכות על בעלי כל פעם שהוא ניסה לאכול קורנפלקס? בושה וחרפה.
כשנפרדתי בנשיקות ונפנופים מקבוצת בנות שרקדה בכניסה ודילגתי משם חמודה כבמבי, הבנתי שכמו תמיד, צבאות וקבוצות מעריצים הם קריפיים בעיקר בחדשות ובטוקבקים, אבל פנים אל פנים זה סיפור אחר לגמרי. הנה באתי להסתנן ולהפיל צבא אכזר וקשוח ובסוף רקדתי עם דודות ועשיתי חיים. מה שמלמד ש: א. כולנו בני אדם, ב. אי אפשר לסמוך עליי בשיט. אכזבתי את מחנה השונאים של שיחי. אמנם אני עדיין שונאת אותו, אבל הצבא שלו די חמוד. בפראפראזה לשירות הצבאי, אם הייתי החייל בחברון, כנראה הייתי אומרת למחבל "אומג אפשר סלפי".
אבל לא הכול אבוד: למחרת בקבוצת "צבא האמת" ראיתי פוסט של מישהי שהזדעזעה לגלות בשירותים פתק שהשארתי שם של "צבא האויבים של שיחי". אז בכל זאת הצלחתי לזרוע הרס וחורבן במחנה האויב. טוב, לפחות פירור הרס וחורבן. המבצע הוכתר בהצלחה! עשיתי זאת! סוף סוף, אני גיבורה אמיתית.
