בהתחלה זה עוד היה חמוד, או לפחות מתבקש. הסכם הנורמליזציה ההיסטורי פתח בפנינו לראשונה את שערי העיר האסורה לישראלים (פחות או יותר) וכולנו השתוקקנו (נניח) ללמוד עוד על הנסיכות המסקרנת (נגיד). גם אם לא כולנו התרגשנו כמו שהתרגשו ערוצי התקשורת השונים, גם אם לא יכולנו או רצינו להרשות לעצמנו ביקור ביעד היוקרתי, אפשר היה להבין את ההתלהבות הראשונית. ההסכם הרשמי נחתם כבר לפני שלושה חודשים, אבל המסורת מסרבת לגווע - בכל מהדורה, בכל אתר חדשות, בכל תכנית אקטואליה וצרכנות חייב להופיע לפחות אייטם אחד על דובאי. 

אחרי חודשים של פמפום בלתי פוסק, כבר הפכנו למומחים בכל ההיבטים התיירותיים, כלכליים, אקו-תרבותיים וגיאו-פוליטיים של העיר הקסומה המכונה דובאי. מדורי ופינות התיירות עדיין לא התעוררו מהחלום ונזכרו שיש עוד מקומות בעולם, אבל המתקפה הדובאית שאנחנו סופגים היא מרובת חזיתות, כשגם ערוצי הבידור והחדשות שומרים על זרם בלתי פוסק של אייטמים. רק השבוע אייל גולן עלה על גלבייה בדובאי, שירי מימון חטפה מעיתון הארץ על הופעה קטנה בעיר, עומר אדם חטף על צילום עם בז, אביב גפן ניסה והצליח להשתחל לאייטם של עומר אדם והבז, עשרות תיירים עוכבו בנמל התעופה ואני שואל למה? למה אתם חושבים שזה מעניין אותי? 

קלישאת עיתונות גורסת ש"אדם נשך כלב" זה חדשות, "כלב נשך אדם" זה לא. אבל אם נשיכת הכלבים הייתה הופכת למסורת מוכרת ונפוצה, גם "אדם נשך כלב" היה מאבד את ערכו החדשותי. ככל שנושא מסוקר יותר, הוא נשחק ומאבד עניין. זה נכון אפילו למגפה עולמית כמו הקורונה, או לסחרור הבלתי נתפס בו נמצאת המערכת הפוליטית שלנו בשנתיים האחרונות. כל הנושאים מאבדים לאט לאט את תשומת הלב של מערכות החדשות ורק דובאי מצליחה לשמור על הקסם הראשוני. איך זה קורה? ברור שחלק מהאפקט המתמשך נובע מהרצון של עיתונאים לקבל חופשות בחינם ביעד היוקרתי. בשלב הזה נראה שכל מי שעבד בסביבה הכללית של גוף חדשות כלשהו כבר שנורר לעצמו כרטיס טיסה לדובאי, אבל הלהט הראשוני עדיין לא דועך.

ממבט על גופי התקשורת אפשר היה להסיק שישראל פיתחה אובססיית דובאי קשה, אבל האמת היא שנראה שהאובססיה היא רק שלהם. אני מרשה לעצמי להניח שהישראלים ממש לא מתים לשמוע עוד על דובאי. שמענו כבר הכל וממילא זה לא נושא כל כך מעניין. כבר מההתחלה הסיקור המוגבר היה קצת מנותק אבל עכשיו אנחנו יושבים בבית ולא צוחקים או כועסים, אלא פשוט המומים. למה אתם לא מוכנים להניח לנושא הזה? אתם מודעים לכך שאנשים נמצאים במשברים וחרדות כלכליות שלא הרגישו כבר עשרות שנים, שעסקים מתמוטטים ופושטים את הרגל מדי יום, עוד ועוד אנשים שוקעים מתחת לקו העוני ואתם ממשיכים לקשקש על סוויטה ב-30 אלף דולר?

אני לא רעב ללחם, אני לא יושב בבית וחושש לפרנסתי. עדיין, אני לא מצליח להבין מי הם כל האנשים שיכולים להוציא עשרות אלפי דולרים על ביקור קצר בדובאי. מהדיווחים האינסופיים נראה שזאת בערך העיר היחידה בעולם שהיא הרבה יותר יקרה מתל אביב, והמחירים שראיתי נראו מוגזמים לחלוטין ולא קשורים לחיים של כמעט כל הישראלים. אני לא מקנא, כי למען האמת זה לא נראה כל כך מפתה. אין לי איזו פנטזיה לנסוע למקבץ גורדי שחקים מנוכר באמצע המדבר, לפחד ממעצר על תמונה לא נכונה או נשיקה ברחוב, ליהנות בעיקר מקניונים אינסופיים ואווירת נובורישיות אוריינטליסטית. לא רוצה לעלות על גלבייה לבנה ולהצטלם עם בז, באמת שזה לא מעניין אותי. הניחו לי, שחררו אותי, לא אכפת לי. השלום טוב, הכל טוב, אבל אני לא מעוניין לשמוע עוד מילה אחת על דובאי. די, פשוט די.