חיפוש מהיר בגוגל של צירוף המילים "קווין הארט + נטפליקס" יגלה בפניכם מערכת יחסים דביקה של הקומיקאי בעל המבט המוזר עם ענקית הסטרימינג. ולא ברור למה נטפליקס ממשיכה לשים את הז'יטונים שלה על הארט: הוא מעולם לא היה מרשים כקומיקאי, כל שכן כשחקן רציני שלוקח תפקיד ראשי בשתי ידיים ועושה ממנו מטעמים. כישרון המשחק שלו מוגבל יחסית, הניואנסים הפיזיים שלו מוגזמים - ולראיה, התוצרים האחרונים שלו לא המריאו לשחקים. פופ קוויז: זוכרים את הסרט "זמן לעצמי"? אל תרגישו רע, סביר להניח שרבים בדומה לכם אינם זוכרים את הקומדיה הכושלת עם הארט בתפקיד הראשי יחד עם מארק וולברג. והרשימה עוד ארוכה.
אבל לפי הסטנדרטים של נטפליקס, כנראה שהארט מספק את הסחורה הנדרשת והנה עולה סרט נוסף בכיכובו. ב"ליפט" ("Lift") הארט מגלם את סיירוס, גנב אמנות מקצוען ושרמנטי המוביל צוות גנבים מיומן, ולכל אחד מהם סט כישורים ספציפי. הנמסיס של סיירוס היא אבי (גוגו אמבתה-רו), סוכנת אינטרפול חדורת מטרה שנכשלת פעם אחר פעם בתפיסתו. בעל כורחם, סיירוס והצוות שלו נאלצים לשתף פעולה עם אבי והאינטרפול כדי לגנוב מטילי זהב בשווי 500 מיליון דולר מארכי-נבל ואופורטוניסט של אסונות בגילומו של ז'אן רנו. הקאצ': ערמת המטילים הנוצצים נחה לה בכספת בבטנו של מטוס הטס בגובה 12 קילומטר מעל הקרקע.
במשך שעה ו-46 דקות של צפייה ב"ליפט" עולה התחושה שהיינו כבר בסרט הזה. יותר נכון, היינו בסרט הזה לפחות שלוש פעמים. הדמיון לסרטי "אושן 11/12/13" זועק לשמיים, אבל במקום השראה "ליפט" הוא לא יותר מחיקוי חיוור של סדרת הסרטים בכיכובם של ג'ורג' קלוני ובראד פיט, עם מעט אלמנטים מקוריים וללא טוויסטים מגניבים בעלילה. בדומה לקלוני, הארט משתדל להיות שרמנטי אבל זה מאולץ ולא משכנע. הוא מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית לאורך כל הסרט, עם קול עמוק וצלול אבל לא אמין בשום צורה. זו פשוט לא הפרסונה שהוא מתחזק כל השנים.
הארט משחק בצורה מאופקת מאוד, ובהתאמה לכך - גם הבדיחות בסרט יבשות וצפויות. כפיצ'ר טלוויזיוני שמתיימר להיות קומדיית אקשן, קשה לומר ש"ליפט" מספק את הסחורה, וגם בגזרה הרומנטית המתח המיני המתבקש בין סיירוס לאבי כמעט ואינו קיים. ישנן רמיזות, מבטים (הכנס כאן פרצוף מוזר של הארט) וסאבטקסט קלישאתי שהוא ברור מאליו. אבל הניסיון (הצפוי) לייצר רומן "אסור" בין סוכנת סמויה פרגמטית וקשוחה לבין גנב מקצועי, כריזמטי ומלא צ'ארם, כושל כבר בתחילתו של הסרט.
לצדו של הארט התייצב צוות שחקנים מהשורה הראשונה, לא פחות: וינסנט ד'אונופריו, סאם וורת'ינגטון ("אווטאר") וכאמור גם ז'אן רנו ("לאון"). חרף העובדה שמדובר בשחקנים מוכשרים לכל הדעות (מי יותר ומי פחות), קשה שלא לצפות בהם במהלך הסרט ולחשוב "איזה בזבוז משווע של כוח אדם". יכולות המשחק האייקוניות של ד'אונופריו כקינגפין ב"דרדוויל" נקברות תחת פאות גרועות ומייקאפ בתור אומן תחפושות עם שורה וחצי של טקסט; רנו מגלם גנגסטר עם מניעים סתמיים לחלוטין ונראה שקפץ היישר מספר הנבלים הגנריים ביותר של הוליווד. כמה כישרון - כמה חבל.
ובכל זאת, ישנם רגעים טובים ב"ליפט", ועם מאמץ קל (וזכוכית מגדלת) אפשר למצוא אותם. חלק מסצנות האקשן עשויות היטב ויש בהן השקעה, גם אם מינימלית. לקראת סוף הסרט, למשל, מתרחשת סצנת קרב בתוך מטוס המבצע היפוך וטס כשגבו מופנה מטה. הפעלולים והאפקטים טובים, ויש בה מתח שנבנה בצורה טובה יחסית. אך בסופה של הסצנה, "ליפט" חוזר לצלול ולאבד גובה - גם הסיום שלו מחופף לחלוטין. הגיבורים משתלטים על האירועים בצורה מהירה ללא כל קושי, והסצנה הסוגרת צפויה כמו שרב ביום חורף ישראלי.
בשל העובדה שמדובר בסרט חדש, הארט כנראה יכבוש את צמרת הצפיות של נטפליקס בלי בעיה. כך קרה גם עם "רבל מון" הכושל של זאק סניידר, שאומנם שאף אוויר הרים צלול כיין, אך נשכח במרתפי הסטרימינג לאחר שהתגלה כלא יותר מחיקוי עלוב של "מלחמת הכוכבים". ברגע שהבלוף של "ליפט" ייחשף, סביר להניח שגם הוא יצנח את כל 12 הקילומטרים מהמטוס ויתרסק היישר אל הקרקע.