אחת המשימות החשובות שעומדות בפני כל מי שיבחרו לעשות סרט היא יצירת הזדהות בין הצופה לדמויות. לעיתים זה יכול להיפתר בליהוק הנכון, לפעמים נכתבת עבור הדמות סצנה מהסוג שכל צופה יכול להזדהות איתה (הרצועה של התיק שלה נתקעה בידית של הדלת? זה קורה גם לי כל הזמן!), לפעמים היא פשוט תזמזם את השיר הנכון בשביל חלק מהצופים. כל זה כדי לומר שאין לי מושג איך האחים דרדן הצליחו לגרום לי לעודד את גיבורת סרטם החדש תוך שניות בודדות, אבל משוט הפתיחה הנפלא הייתי איתה. ובגלל זה אני עדיין קצת כועס על מה שהאחים האלה עשו לגיבורה שלהם, ולאחיה שמבחירה, טורי.
טורי הוא ילד בן 12; לוקיטה מבוגרת ממנו. שניהם פליטים מאפריקה שנפגשו כשהיגרו לבלגיה. אינם אחים ביולוגיים מכל בחינה אחרת זה בדיוק מה שהם. בשביל כל מי שרואה אותם מהצד זה מספיק טוב, אבל לא בשביל הביורוקרטיה הבלגית, שלא קונה את השקר שלהם – מעמדו החוקי של טורי הקטן מוסדר, אבל לוקיטה עדיין צריכה את המסמכים שלה, והיא מוכנה לעשות כל שביכולתה כדי להשיג אותם. גם אם זה אומר שהיא תהיה לסוחרת סמים קטנה יחד עם טורי, גם אם זה אומר שהיא תיפול קורבן לאנשים הנוראיים שייראו את מצבה הרגיש וינצלו אותו למטרותיהם. למזלה, יש לה את טורי הקטן שרק רוצה לעזור לה ולחיות איתה כאחיה, אבל המסירות שלו אליה היא באותה מידה הצרה האמיתית של שניהם.
כדי לבוא מוכנים ל"טורי ולוקיטה" צריך להבין מי צמד הבמאים שאחראי לו. האחים דארדן הם מהבמאים הבולטים ביותר בסצנת סרטי האיכות האירופית; למעשה, הם האלופים הבלתי מעורערים של פסטיבל קאן, עם שתי זכיות בדקל הזהב, כרטיס כניסה לתחרות הרשמית עם כל סרט תחת ידם כבר למעלה מעשרים שנה ופרס מטעם הפסטיבל שניתן להם כמעט בכל פעם שבה השתתפו בו (אחד מהם ניתן באופן מיוחד השנה לסרט הנ"ל). "סרט של האחים דרדן" נהיה שם נרדף לכל סרט ריאליסטי, מחוספס, עם מצלמה רועדת ושחקנים לא-מקצועיים שעוסק ברעות החולות של החברה האירופית, ובדמויות שבשוליה.
עם "רוזטה" מ-1999 הם פרצו לתודעה הבינלאומית (וחירפנו כל תלמיד ממגמת קולנוע שנאלץ לשבת שעה וחצי מול הסרט המענה הזה); עם "יומיים ולילה" מ-2014 הם התרככו, הרשו לקהל הרחב להתרגש מסיפור נגיש על דמות מעוררת השראה והצליחו להביא לראשונה מועמדות לאוסקר עבור הכוכבת, מריון קוטיאר. עם "טורי ולוקיטה", האחים ממשיכים להיות נגישים יותר מהסטנדרט שלהם, מרשים למצלמה הרועדת שלהם לנוח. הם אמנם מתעקשים להיות דידקטיים ומטיפניים לרגעים – סצנת הסיום היא ממש נאום תוחכה של האחים נגד הביורוקרטיה הבלגית, רק כזה שנאמר על ידי ילד בן 12 – אבל גם בוראים פה שתי דמויות מתוקות ומעוררות אהדה מספיק כדי שרגעים פשוטים של רכיבה על אופניים ושיטוט בחניות יעוררו חרדה אמיתית כלפי גורלן.
הרי כל מי שביקר בתחנה המרכזית בתל אביב יודע לכמה סכנות חשופים טורי ולוקיטה, והסרט לא חוסך אותן מהם. הוא מתחיל כסיפור אנושי מרגש על חברות אמיצה בין שני פליטים, וממשיך כגרסה מאוד מדכאת לספר הרפתקאות של אריך קסטנר, עם ילד קטן שעובר מסע אמיץ בדרך להציל את אחותו הגדולה. אבל פה זה לא "פצפונת ואנטון": הסכנה חמורה יותר, המלאכה אפלה יותר והנבלים אכזריים יותר (למרות שכמה פיתולים עלילתיים גורמים לסיפור המעשה להיות מופרך יותר ממה שהיית מצפה מסיפור נוקב ומציאותי מבית היוצר). והכל נראה כמו משהו שיכול לקרות מתחת לאף שלנו.
הבעיה העיקרית היא שנראה כי האחים דרדן מעדיפים להקריב את דמויותיהם על מזבח המסר החברתי. לוקיטה רק רוצה לבסס את מעמדה במדינה מערבית, לדאוג למשפחתה שנשארה באפריקה ולשמור על צלם אנוש תוך כדי; טורי פשוט רוצה לעשות צחוקים עם אחותו שבלב ולהריץ איתה ערבי קריוקי לפנתיאון. קשה להתנגד למטרות נעלות שכאלה, בעיקר בזכות ההופעות המוצלחות של פבלו שילס וג'ואלי מבונדו שמגלמים את הצמד הראשי. ולכן כשהסרט הגיע לשיאו הרגשתי שהוא מתאכזר לדמויותיו, ולא מבצע איתן איזשהו תיקון עולם. קולנוע ריאליסטי עם עמוד שדרה ערכי יכול לשנות משהו כשהוא טוב מספיק, אבל הוא לא יכול לעשות זאת בלי חמלה כלפי דמויותיו. יש חיוניות באמנות חברתית שמנסה להציג בפני קהלו הפריבילגי את עוולות העולם, ומי שמעוניין בסרטים כאלה ימצא את מבוקשו ב"טורי ולוקיטה"; אחרים יעדיפו סרטים שנותנים לדמויותיהם את הגאולה ואת החסד שהם לא היו זוכים לו בעולם האמיתי. "טורי ולוקיטה" סרט טוב מאוד, אבל את זה הוא מסרב לעשות.