קשה להפריז בגדולתו של "המנסרים מטקסס": הסרט, שיצא ב-1974, הפך מיד לקלאסיקת אימה ולאחד הסרטים המשפיעים ביותר של ז'אנר הסלאשרים, עם השפעות ישירות על קלאסיקות אימה אחרות כמו "ליל המסכות", "סיוט ברחוב אלם" ו-"יום שישי ה-13". הוא זכה להצלחה אדירה עם הכנסות של 31 מיליון דולר כנגד תקציב זעום של 140 אלף דולר, מה שכמובן הוליד לא מעט המשכים, חידושים וריבוטים ששמו במרכז את דמותו של לת'רפייס - אך אף אחד מהם לא היה אפילו קרוב ברמתו לסרט המקורי שביים טובי הופר.

בסוף השבוע עלה לנטפליקס "המנסרים מטקסס", הסרט התשיעי בסדרה. כדי שלא נסתבך בסדרת הסרטים וכדי להקל על עצמם מבחינה עלילתית, בהפקת הסרט עשו מה ש"האלווין" עשה ב-2018 והתייחסו לסרט כהמשך ישיר למקור מ-1974 תוך התעלמות בולטת מכל מה שקרה בדרך.

הסרט החדש עוקב אחרי ארבעה צעירים: מלודי (שרה ירקין), אחותה (אלסי פישר, "כיתה ח'") וחבריהם, אשר מיצו את החיים בעיר הגדולה, החליטו לרכוש עיירת רפאים, לעבור לגור בה ולהפוך אותה לעיירה חיה ותוססת. כשהארבעה מגיעים לעיירה כדי להתכונן למכירה פומבית שהם מתכננים לנכסים באזור, הם מגלים כי במבנה אחד עדיין גרה קשישה יחד עם בנה המגודל. ניסיון לפנות את אותה קשישה בכוח מוביל לתוצאות טרגיות שמרגיזות במיוחד את בנה – הלא הוא לת'רפייס בכבודו ובעצמו. התוצאה היא מסע נקמה מדמם במיוחד.

אם העלילה נשמעת לכם מטופשת כבר בשלב התקציר, אתם לא טועים – היא אכן כזו. היא גם מתובלת בלא מעט חורים בעלילה ובחירות לא הגיוניות אפילו ביחס לסדרת הסרטים שאליה היא משתייכת, שלא בדיוק נוטה לריאליזם. אם זה לא מספיק, הסרט מטשטש מאוד את שאלת הקורבנות, כשברגעים מסוימים הוא בוחר במודע להפנות אצבע מאשימה לפרוגרסיביות והרצון שלה להשתלט על כל חלקה טובה. הסרט מציג את לת'רפייס כסוג של קורבן בעצמו, שכן בחסות אותה פרוגרסיביות הוא איבד הכל. בגדול, זו הייתה יכולה להיות ביקורת לגיטימית בכל סרט אחר, אבל כשמי שאתה מנסה להציג כקורבן מבתר גופות להנאתו זה במקרה הטוב מטומטם ובמקרה הרע מסוכן.

עוד החלטה בעייתית שקיבלו בהפקה היא להחזיר את דמותה של סאלי, השורדת מהסרט המקורי. זה בעייתי קודם כל כי מרילין ברנס האגדית שגילמה את הדמות כבר לא איתנו ובלעדיה זה פשוט לא יכול לעבוד (וזה אכן לא עובד), בדיוק כמו שלורי סטרוד לא יכולה להיות מגולמת על ידי מישהי שהיא לא ג'יימי לי קרטיס. התוצאה היא תוספת מלאכותית לסרט, שמתגלה כחלק החלש ביותר בו.

מתוך "טבח המנסרים מטקסס" (צילום: Yana Blajeva\Netflix,  יח"צ)
מתוך "טבח המנסרים מטקסס" | צילום: Yana Blajeva\Netflix, יח"צ

אבל עם כל הכבוד לעלילה, מי שאוהב את המותג לא מגיע בשביל לצפות במועמד לאוסקר לתסריט הטוב ביותר ולא בשביל תובנות עומק. הוא מגיע בשביל לראות דם, ואם אפשר – הרבה ממנו. במובן הזה, "המנסרים מטקסס" מודל 2022 בהחלט מספק את הסחורה.

זה לא רק שהרציחות בסרט אכזריות מאוד (והכי מוצלחות מאז הסרט המקורי), אלא שהסרט כולו מרשים מאוד ברמה הקולנועית - מהצילום הנהדר של ריקרדו דיאז, דרך העריכה המדויקת (אורך של 83 דקות בלבד אבל מזוקקות לחלוטין) ועד השימוש בסאונד. מילה טובה מגיעה לבמאי דיוויד בלו גארסיה, שעושה כאן עבודה מעולה ביצירת סיטואציות מלחיצות שמצליחות להחזיק את הסרט, גם ברגעים שהוא ממש מטומטם. בדקות הסיום שלו הוא קצת מאבד גובה, אבל לגמרי מפצה על זה בשניות אחרונות סופר מעולות ומפתיעות. 

כצפוי, "המנסרים מטקסס" גרסת 2022 לא מתקרב לגבהים של קלאסיקת האימה מ-1974 – אבל אם משווים אותו לשאר הסרטים בסדרה, הוא לגמרי מספק את הסחורה, בטח לחובבי הז'אנר. מצד שני, הניסיון לכפות על חוסר עלילה ועומק עם דם וזוועות מראה משהו על מצב המותג הזה, שהיה צריך מזמן להגיע לקיצו.