מתבקש לפתוח את הביקורת הזו בפסקה זועמת על כך שאין סיבה לעוד אדפטציות לייב אקשן של דיסני, ולמה לעזאזל אנחנו צריכים את כל זה, אבל זו תהיה קלישאה מיותרת. נכון, רוב הסרטים המקוריים של דיסני עובדים גם ב-2023, וכן, משום מה הם ממשיכים לייצר עוד ועוד גרסאות מצולמות וחדישות לקלאסיקות האהובות. ובכל זאת - כל עוד הם ממשיכים לעשות את זה, אפשר להניח שיש לזה קהל, ואפשר להתקדם הלאה מהטרוניות הרגילות.
חוץ מזה, שתי נקודות נוספות ואחריהן נסגור את הנושא הזה אחת ולתמיד (סתם, נו, עד שיגיע "בת הים הקטנה"): ראשית, עברו שבעים שנה מאז ש"פיטר פן" של דיסני יצא לאקרנים. שבעים! בלי קשר לשאלה האם המקור עדיין עובד או לא, שבעה עשורים זה פרק זמן ממושך, ולו בגלל זה בטוח לומר שהחידוש של "פיטר פן" הוא מהלך ראוי. שנית, צריך להבדיל בין האדפטציות שפשוט משחזרות את המקור אחד לאחד ("מלך האריות") ולא מוסיפות שום דבר חדש, לבין אלו שלפחות מנסות ("אלאדין"), ולהן צריך לתת איזה "כל הכבוד" מנומס על הספורטיביות.
הסרט החדש "פיטר פן וונדי", שוויתר על פרמיירה קולנועית ועלה ישירות לדיסני+ בסוף השבוע האחרון, שייך לסוג השני של האדפטציות. פרטי העלילה של המקור קצת השתנו, אך המהות נשארה זהה: זהו סיפורו של פיטר פן, ילד לבוש טוניקה ירוקה שמסרב להתבגר. הוא מגיע לחלונה של וונדי, שולף אותה ואת שני אחיה, וביחד הם עפים עד הכוכב השני מימין ואז ישר עד הבוקר. הם מגיעים לארץ לעולם לא, נתקלים בתנין אימתני ובילדים אבודים, נלחמים בקפטן הוק ולבסוף חוזרים הביתה בשלום, והפעם קצת פחות באנטי על כל עניין ההתבגרות הזה.
למרות שזה בעצם אותו הסרט בשינוי אדרת, בהחלט יש שינויים בגרסת הלייב אקשן. לפני הכל, קוראים לו "פיטר פן וונדי"; אם עוד לא היה ברור שמדובר בטייק פמיניסטי על האגדה המקורית, אז חכו שתראו את הסרט. כן, יש פה ושם שינויים קלים במהלך העלילה, אבל השינוי הגדול ביותר מ"פיטר פן" המקורי הוא זה שוונדי לא מחכה שפיטר יציל אותה (כמו ברגע הדרמטי שבו היא קופצת מקרש הקפיצה), אלא מצילה את עצמה, ואחר כך גם את פיטר. וונדי של "פיטר פן וונדי" היא דעתנית וחכמה, אחות גדולה טובת לב וחסרת פחד.
לא רק אצל ונדי חל שינוי דרמטי; גם הצלע הנשית הנוספת בסיפור, טינקרבל, עברה מהפך של ממש. במקור, טינקרבל הייתה דמות בלתי נסבלת: היא הייתה קנאית, זעפנית, מרירה ואימפולסיבית, חולת צומי בלתי נלאית שמאבדת את זה כשהעלילה לא מתעסקת בה לרגע אחד. בגרסה העדכנית של טינקרבל, כל התכונות השליליות שלה נגנזו באחת, והיא הפכה לסתם דמות משעממת למות שתמכור מלא תחפושות בהאלווין ופורים.
והשינוי שלה הוא לא רק פנימי, הוא גם חיצוני; מיפהפייה לבנת עור ובלונדינית טינקרבל הפכה ליפהפייה שחורת עור וכהת שיער. המהפך הזה ספג ביקורות חריפות ברשתות החברתיות, וגולשים רבים טענו כי דמויות שאינן לבנות צריכות לקבל סיפורים משל עצמן ולא רק סימון וי. אגב, לא רק טינקר עברה מהפך אתני, אלא גם כמה מהילדים האבודים והפיראטים על ספינתו של הוק; אחרים הפכו לנשים וילדות, אסייתים, ואפילו יש ילד אבוד אחד עם תסמונת דאון. חגיגה של אינקלוסיביות, כיאה לתוצר של דיסני בשנת 2023.
הליהוק הוא אתגר בסרט שכזה, משני טעמים: קודם כל, הציפיות גבוהות והמקור חי ובועט בלבבותינו, כך שבלתי אפשרי שלא להשוות. שנית, רוב הדמויות בסרט הזה הם ילדים, כלומר שחקנים שהם בדרך כלל לא מספיק מנוסים ומלוטשים. ואכן, לתפקיד פיטר לוהק אלכסנדר מולוני בן ה-16, שזהו תפקיד הבכורה שלו, והוא לא זוהר במיוחד – חסר לו הקסם הילדותי הזה שכה מזוהה עם הילד שמסרב להתבגר. שאר חברי הקאסט גם הם לא מאוד מרשימים כאו. טינקרבל, בגילומה של יארה שאהידי ("שחור-כזה", "בוגרת-כזה") מספקת הופעה סתמית למדי, וג'וד לאו מאכזב בתפקיד קפטן הוק, ולא מצליח להיות מאיים באמת אפילו לרגע (אולי זה בגלל שהוא כל כך יפה). מי שמצילה את המצב היא אוור אנדרסון בת ה-15 ("האלמנה השחורה") הנהדרת בתפקיד ונדי. פאן פאקט, היא גם בתם של מילה יובוביץ' והבמאי פול וו.ס. אנדרסון.
אין ספק בכלל של"פיטר פן וונדי" יש מגרעות - בכנות, לא ציפיתי לשום דבר אחר. אבל בסך הכל, מדובר בתוצר מהנה למדי לכל מי שלא עבר את גיל 12 או לחובבי סרטי ילדים. אם תצפו מ"פיטר פן וונדי" להיות סרט למבוגרים, אתם תתאכזבו עמוקות; לכן צריך להגיע אליו עם אפס ציפיות, ואז להבין שהוא דווקא ממש בסדר (אלא אם אתם שונאים את תרבות ה-woke, ואז אתם תשנאו אותו). ונכון, לא היינו צריכים עוד רימייק, אבל רבאק, זו המציאות. עברו שבעים שנה, והתוצאה לא כזאת רעה. אולי בעצם אנחנו אלה שמסרבים להתבגר ולהפנים שהזמן עובר.