כשסדרת סרטים נכנסת לשלב השני בחייה – פריקוול, ריבוט, ספין-אוף או כל גישה אחרת שמטרתה לעשות עוד כסף מאותו דבר – היא נדונה באופן טבעי להיבחן מול המקור. ומנקודת המבט הזאת עליי להסיר את הכובע בפני יוצרי "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", כי מדובר בחוויית צפייה שעומדת בכל הסטנדרטים של "הארי פוטר", הסדרה-האם. גיבור לא מעניין? צ'ק. מחסור נפשע במעוף ויזואלי? צ'ק. היעדר מוחלט של יכולת לרגש? דאבל צ'ק. שחקן ראשי מעצבן? טריפל צ'ק. קוואדרופל.
אני מוציא כאן מהסיסטם את דעתי על פרנצ'ייז "הארי פוטר" מפני שלגמרי התכוונתי להצהרת הפתיחה: "חיות הפלא" הוא הכי עוד מאותו הדבר (וזה הגיוני לגמרי - הכותבת-מפיקה-שליטה הייתה ונותרה ג'יי.קיי רולינג והבמאי הוא דייוויד ייטס, שביים גם את ארבעת הפרקים האחרונים בסדרה). אם אהבתם את הסרטים המקוריים, סביר להניח שתאהבו את הנוכחי. אם לא, אז סביר שלא. כך שהביקורת הזאת רלוונטית כנראה רק למי שמעולם לא צפה בסרט "הארי פוטר", ומשהבהרנו את זה ונותרנו לבדנו, אפשר להמשיך.
את "חיות הפלא", במקור ספר לימוד לקוסמים שמוזכר ב"הארי פוטר", הוציאה רולינג כספר בעולם האמיתי לאחר שהסדרה שלה כבשה את העולם. הגיבור (ומי שחתום כ"כותב" על הגירסה הספרותית) הוא ניוט סלמנדרה (אדי רדמיין), קוסם שתחום ההתמחות שלו הוא אותם בעלי חיים פלאיים. סיפורנו מתחיל ב-1926, כשחיפוש אחר חיה כזאת מביא את סלמנדרה מבריטניה לניו יורק דווקא כשהעיר סובלת מסדרה של מעשי הרס ממקור קסום לא ברור. ברקע, קוסם רב עוצמה בשם גלרט גרינדלוולד נעלם ללא עקבות.
בניו יורק נתקל סלמנדרה בקוסמת בשם טינה גולדשטיין (קתרין ווטרסטון), שעוצרת אותו באשמת שימוש בכוחותיו בפרהסיה. אחד מבני התמותה שנחשפים לקסם הוא אופה בשם ג'ייקוב קובלסקי (דן פוגלר), שמתגלגל עכשיו לתוך עולם שלא ידע על קיומו והרפתקה שגדולה עליו בכמה מספרים.
מוגלגים, הם בכל מקום
"חיות הפלא" אמור להיות הראשון מבין חמישה סרטים, והוא פורש רוחב יריעה (133 דקות) וארסנל דמויות בהתאם (קולין פארל בתפקיד הקוסם פרסיבל גרייבס ועזרא מילר כבן טיפוחיו קרידנס ראויים לאזכור כנציגי האופוזיציה לסלמנדרה ולחיות הפלא שלו). אבל כשמסירים ממנו את הצורך להוות אקספוזיציה לסדרה שלמה, "חיות הפלא" הוא בבסיסו סרט על שלושה: קוסם טוב לב שמואשם על לא עוול בכפו בכל הבלגן שתקף את ניו יורק, קוסמת שמתחילה בצד המאשים וברור איפה היא תסיים, ואיש רגיל לגמרי (הידעת? באמריקה הם לא נקראים "מוגלגים" אלא "נו-מאג'ים") שמוצאים את עצמם פועלים ביחד למרות כל ההבדלים ביניהם. אלא שלמרבה הצער, שניים מהם בלתי נסבלים ואחד מהם סובל ממקרה קיצון של תת-ייצוג.
השילוב של שחקן מרגיז ודמות משעממת עולה כאן עשר מדרגות בהשוואה לדניאל רדקליף כהארי פוטר. רדמיין עשה רצף בלתי נתפס של תפקידי אובר-דה-טופ ב"עלייתה של ג'ופיטר" ו"הנערה הדנית", והוא שוב מביא לשולחן משחק-יתר ונוכחות פיזית שאני באופן אישי מגיב לה כמו לביס של השיניים הקדמיות בבלוק קרח. הוסיפו לזה דמות שהמניעים שלה אינם ברורים וממילא אינם מעניינים, כי מחבקי עצים (מכושפים או לא) אינם מעניינים בהגדרה, וקיבלתם סרט שהוא נון-סטארטר. גם שותפתו לדרך היא דמות לא מפוענחת שלא עושה חשק מיוחד לפענח אותה (ושחקנית שהייתה הרבה יותר טובה ב"מידות רעות" – מה נסגר?), ודווקא הסייד-קיק, האיש הפשוט ג'ייקוב קובלסקי, הוא זה שעובר משהו. שמצליח לעניין. שבישורת האחרונה מצליח אפילו לגעת.
תראו מה זה: רק עכשיו אני מתפתה להזכיר את קוויני גולדשטיין (אליסון סודול), אחותה של טינה ומי שממיסה את לבו של קובלסקי ממבט ראשון. מה שקורה לשניים האלה - המכשפת והנו-מאג', ביחד ולחוד - מעניין הרבה יותר מכל דבר אחר שקורה ב"חיות הפלא". אלא שדקות המסך שלהם עומדות ביחס הפוך לגמרי למידת העניין, וברוב מוחלט של הזמן אנחנו אנוסים לצפות ברדמיין מעפעף ללא סיבה ו/או מצודד מבט באורח קריפי ו/או מעווה את פיו באופן שמכריח את התודעה שלך לזעוק "אל אלוהים, לאיש הזה אין שפתיים!".
הזכרתי קודם את השליטה האבסולוטית של ג'יי.קיי רולינג בסרטים שנעשים לפי כתביה, ואני מאמין שזאת הבעיה האמיתית של "חיות הפלא": כל במאי סביר שהיה נתקל בחומר הגלם הזה היה מבין שהגיבור האמיתי כאן הוא קובלסקי, שנקודת המבט שלו היא זו שממנה ראוי לספר קולנועית את הסיפור הזה. רולינג מצדה הולכת שוב עם הקוסם הלא מעניין התורן שלה, וכבר אמרתי – זה נון סטארטר. אז נכון שחיות הפלא אינן פלאיות דיין, שרגעי הכישוף מעוררים געגועים ל"ד"ר סטריינג'" (ואפילו ל"וורקראפט: ההתחלה") ושכל הצד הוויזואלי נראה גנרי לחלוטין, אבל כל זה בשוליים: במרכז יש פה סרט פשוט לא מעניין.
זה כמו בסרט ההוא
כל כך הרבה אנשים צפו ב"חומות של תקווה" וב"גרין מייל" שבכל פעם מחדש מפתיע אותי לגלות כמה מעט אנשים צפו בעיבוד השלישי של הבמאי פרנק דרבונט לכתביו של סטיבן קינג – "הערפל".
כשסרט המד"ב/אימה הזה יצא ב-2007, היו שאמרו ובצדק שהאפקטים שלו בינוניים. אבל ראו זה חיות פלא: אפילו היום, אפילו מול התקציב הגדול פי כמה וכמה של ההארי פוטר החדש, "הערפל" הוא דוגמה ומופת לסרט על יצורים שגורמים לנשימה להיעתק.
אנחנו בסופרמרקט בעיירה קטנה כשנשמעת אזעקת סופה. אלא שהתושבים שמוצאים את עצמם כלואים בין המדפים מגלים עד מהרה שהבעיה אינה מזג האוויר בכלל או הערפל בפרט, אלא היצורים שמתחילים לצוץ מתוכו (מככבים: תומס ג'יין, מרשה גיי הרדן ואנדרה בראוור).
לקראת סופו של "הערפל" – סוף שראוי לדיון נפרד, לטעמי אחד החזקים אי פעם – אנחנו נתקלים ביצור ארך-רגליים ששניית מסך אחת שלו שווה יותר מכל דקות המסך של כל חיות הפלא ב"חיות הפלא" ביחד. האפקטים באמת לא משהו, אבל המחשבה, היצירתיות והרצון הבסיסי להראות לך משהו שעוד לא ראית הם בדיוק מה שכל כך חסר ויזואלית לכל אורכו של ההארי פוטר החדש.
והאמת היא ש"הערפל" הוא פשוט סרט ענק שחיפשתי תירוץ להמליץ עליו בלי קשר לכלום.