על הנייר, "השפעה" נראה כמו סרט עם פוטנציאל גילטי-פלז'ר בלתי מבוטל: דרמה קומית רומנטית תקופתית, עם גיבורה ששוברת את הקיר הרביעי ומשוחחת עם הצופים. בהסתמך על התיאור היבש הזה בלבד, "השפעה" הוא ההכלאה בין "ברידג'רטון" לבין "פליבאג", שתי סדרות שונות בתכלית שראויות כל אחת לסוג הפופולריות וההערכה שהן צברו. אבל בפועל, ל"השפעה" אין את הרומנטיקה הסוחפת והמרגשת של "ברידג'רטון" וגם לא את השנינות וההומור של "פליבאג". והאמת היא שגם בלי ההשוואה הזו, מדובר בסרט גרוע להחריד. למעשה, הוא לא מהנה אפילו כשצופים בו צפיית שנאה (אם אתם לא יודעים צפיית שנאה מהי, תחשבו על האופן שבו צפיתם ב"אמילי בפריז").
"השפעה", התרגום העברי העלוב של "Persuasion" (באמת, אני יכולה לשלוף חמש חלופות טובות יותר מהשרוול) הוא עיבוד לספרה של ג'יין אוסטן באותו השם (עיבוד קולנועי נוסף לספר יצא ב-2007, בשם המוצלח יותר "הטיית לב"). לא קראתי את הספר, מודה, אבל אני יכולה רק להניח ש"השפעה" עושה לו עוול גדול. הסרט עוקב אחר אן אליוט (דקוטה ג'ונסון, שמוכרת במיוחד מסדרת "חמישים גוונים"), בחורה מבריקה שלא משתלבת בסביבה שלה, בה כמעט כולם מלבדה הם אנשים מאוד לא חכמים. אביה הוא אדם ראוותן באופן מגוחך, אחותה הגדולה היא אישה עם אפס מודעות עצמית ואחותה הקטנה היא נרקיסיסטית חסרת תקנה. האדם היחיד הזמין שמבין את אן היא ליידי ראסל, חברתה של אמה המנוחה.
והדבר הכי חשוב – אן טרם התגברה על פרדריק וונטוורת', בן זוגה לשעבר ממנו היא נאלצה להיפרד בזמנו בגלל פערי מעמדות: היא מגיעה ממשפחה אמידה והוא היה עני מרוד. שמונה שנים עברו מאז, ועדיין אן מעבירה את מרבית זמנה בשתיית בקבוקי יין אדום וטמינת הראש בכרית. בפתח הסרט, מגלה אן שבקרוב היא תפגוש שוב את אהבת חייה, כשעכשיו הוא כבר קצין בחיל הים, גיבור של ממש וכן, גם עשיר. אן מקווה שהפגישה המחודשת תאפשר מתן הזדמנות מחודשת למערכת יחסים, אבל התוכנית שלה משתבשת: גיסתה לואיזה, שלא מודעת להיסטוריה הרומנטית של אן ושל הקצין, דוחקת בה בתחילה לחזר אחריו – אבל כשהיא רואה שאן נמנעת מליצור איתו אינטראקציה, היא עצמה קופצת על המציאה. כך, אן נשארת חסרת אונים כשהבחור שהיא אוהבת נמצא קרוב אליה, אבל עם זאת הוא אינו בר השגה.
הייתי מוסיפה את המילה "לכאורה" על כל אחד מהמשפטים שנכתבו בתיאור העלילה הנ"ל אם זה לא היה הופך את הטקסט לבלתי קריא; ואכן, הבעיה העיקרית של "השפעה" היא שאף אחד מקווי העלילה שהוא מנסה להעביר לא באמת עובר. את רוב רובם של הפרטים שכתבתי על הדמויות למדתי מהמונולוגים של אן למצלמה, ולא בזכות הסקת מסקנות מדברים אמיתיים שקורים בסרט. אם "פליבאג" הצדיקה-גם-הצדיקה את השימוש בשבירת הקיר הרביעי מבחינה אמנותית, "השפעה" משתמש בשבירת הקיר הרביעי כגיבוי עצל שאמור לפצות על היעדר דמויות עגולות ותסריט חכם (ולא מצליח). הדוגמה הבולטת ביותר היא בקו העלילה הרומנטי המרכזי של הסרט: אן משתפכת במילים פומפוזיות על החיבור שלה ושל וונטוורת', וזוהי דרכו הכושלת של הסרט לדרוש מהצופים להתמסר ל"סיפור אהבה אפי" שבכלל לא בא לידי ביטוי על המסך.
בגדול, כל קשר בין אן לבין וונטוורת' מקרי בהחלט. אן היא כביכול בחורה מפולפלת ודעתנית; היא דמות לוקה בחסר, אבל ג'ונסון מצליחה להפוך אותה לנסבלת באופן יחסי. מהצד השני, דמותו של וונטוורת' חלולה לחלוטין. קודם כל, השחקן שמגלם אותו, קוסמו ג'רוויס, הוא נטול כריזמה ונטול צ'ארם, ומחוויר לצד ג'ונסון. הוא לא יותר מאשר תבנית ריקה של מושא אהבה. הוא לא עושה או אומר שום דבר מעניין לאורך הסרט (ובעצם, הוא לא מדבר כמעט בכלל). אין שום דבר שיגרום לנו להאמין שהוא משהו מיוחד, שהוא האדם הנכון עבור אן. ותכלס, וונטוורת' ואן פשוט לא חולקים מספיק סצנות משותפות.
והעניין הוא כזה: דרמה רומנטית איננה מדע טילים. בסדרות וסרטים שאינם יצירות איכות מנומקות, אלה שנלקחים גם ככה בעירבון מוגבל, זה לא כזה קשה לגרום לצופים להאמין ששתי דמויות מאוהבות אחת בשנייה - קחו לדוגמה את "90210", שיצרה אינסוף קומבינציות רומנטיות אמינות מאותן תשע דמויות ראשיות. אבל במקרה של "השפעה", הכימיה בין השחקנים הראשיים שואפת לאפס. וזה מעצבן, כי באמת שלא היה נדרש מאמץ אדיר כדי להצית בנו את המחשבה שוונטוורת' ואן מתאימים ואת התקווה שהם ישובו זה לזרועות זו: לפעמים כל מה שצריך זה מבט עורג חטוף מהקצה השני של החדר או קללה עסיסית שניכר שהיא טעונה בתשוקה גדולה. העונה השנייה של "ברידג'רטון" עשתה את זה מצוין; "השפעה" נכשל במשימה.
ריבוי הדמויות של "השפעה" פוגם בו: יש בו לפחות ארבע דמויות מיותרות, שגם גוזלות זמן מסך שעשוי היה להיטיב עם הדמויות הראשיות. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות לאופי המפוזר של הסרט. "השפעה" מזגזג בגסות בין קומדיה לדרמה, והוא לא מצטיין באף אחת מהן. הדמויות ה"אוויליות" שלו לא מספיק קאמפיות והדמויות ה"רציניות" לא מספיק עמוקות; הבדיחות לא מצחיקות, והקונפליקטים שמנסה הסרט לשווק לנו כמורכבים מקבלים פתרונות מזורזים.
במילים אחרות, מוטב היה אם הסרט היה מגבש כיוון נחרץ: או עיבוד משועשע, מודרני ומודע לעצמו של רומן מהז'אנר התקופתי, או דרמה רומנטית מרגשת שאשכרה משתדלת לעשות את העבודה. בעולם מושלם השילוב של השניים יכול היה לעבוד, אבל "השפעה" יותר מתבלבלת ביניהם מאשר מערבבת אותם. בסצנה אחת, למשל, לואיזה מבקשת מוונטוורת' שיתפוס אותה כשהיא קופצת; הוא מודיע שלא יתפוס אותה, היא קופצת בכל זאת וראשה נחבט ברצפה. זה כל כך מטומטם, אבל כולנו מצופים לקחת את זה ברצינות. הרגעים בהם "השפעה" מצליח להעלות חיוך על הפנים (יש משהו כמו שניים כאלה) הם דווקא הרגעים בהם הסרט מבין שהוא מטומטם לחלוטין ומתרפק על הטמטום שלו: למשל, כשאן משוחחת עם מרי, אחותה הקטנה והמרוכזת בעצמה שלא שמה לב שאן בכלל עונה לה באיטלקית. אגב, אותה מרי (בגילומה של מיה מק'קנה ברוס) היא למעשה הדמות המוצלחת היחידה בסרט כולו.
אבל מרי המצחיקה לא מצילה את "השפעה", וגם לא דקוטה ג'ונסון, השחקנית המוכרת ביותר (בפער משמעותי) משאר הקאסט ומי שאמורה למשוך את הקהל, שנותנת הופעה שהיא בסך הכל פושרת. "השפעה" הוא סרט איום ונורא, וזה לא רק בגלל שכל התלבושות בו נראות כאילו הן נקנו ברנואר עודפים. לא שילמתי על הצפייה בו – אני מהאנשים האלה שמתעלקים על מנוי לנטפליקס של מישהו אחר – ובכל זאת אני דורשת לקבל פיצוי כספי.