ההייפ סביב "סולטברן" ("Saltburn") לא ממש מורגש כאן בארץ, אבל מעבר לים - ובמיוחד בזירת הטיקטוק - הוא אחד הסרטים המדוברים של התקופה. זה קורה, אפשר להניח, משתי סיבות. הראשונה היא השחקנים שמככבים בו: בעיקר ג'ייקוב אלורדי, שהפך לכוכב בזכות סרטי "דוכן הנשיקות" ולשחקן מוערך עם התפקיד ב"אופוריה", ובטוח לומר שהוא בין השחקנים הכי נערצים ברשת (ולא רק בזכות כישורי המשחק שלו). אינספור סרטונים מוקדשים להתאבססות על אלורדי מזוויות שונות - ו"סולטברן" צובר באזז בהתאם (כך גם במקרה של הסרט "כולנו זרים", למשל, שכוכביו - אנדרו סקוט ופול מזקל - הם גם אלילי מין וגם צמד המרואיינים הכי חמוד שקיים כרגע).
הסיבה השנייה ש"סולטברן" הפך לנושא חם באינטרנט היא הסצנות המטרידות שבו. הטיקטוק מלא בממים בסגנון "לפני ואחרי הצפייה ב'סולטברן'", או סרטונים שמתעדים אנשים המומים במהלך הצפייה בסרט.
אבל האמת היא שב"סולטברן" עדיף לצפות בלי הקשר ובלי ידע מקדים. קצת מאוחר מדי בשביל ההכרזה הזו, אני יודעת, ואולי עצם פרסום הביקורת סותר את ההצעה. בכל מקרה, אם טרם צפיתם ב"סולטברן" (זמין בארץ באמזון פריים) וקראתם עד כאן, אולי כדאי שתמשיכו לקרוא לאחר הצפייה. מה גם שקשה לדבר על הסרט הזה בלי לספר מה מתרחש בו, לכן יהיו כאן קצת ספוילרים.
"סולטברן" עוקב אחרי אוליבר קוויק (בארי קיוגן, "רוחות אינישרין"), צעיר מופנם שמקבל מלגה לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. הוא, שלא כמו שאר התלמידים העשירים, מגיע ממשפחה קשת יום: הוריו אלכוהוליסטים, אין לו כסף בארנק והוא מתקשה להשתלב בחברת הצעירים המיוחסים שמקיפים אותו. אחד מהם, המקובל ביותר, מוצא חן בעיני אוליבר: פליקס קאטון (אלורדי), זה שכל הבנות רוצות להיות איתו וכל הבנים רוצים להיות כמוהו.
בין השניים מתפתחת חברות קרובה; פליקס גם תומך באוליבר כשזה מספר לו שאבא שלו מת. בהמשך הוא אפילו מציע לו לבלות איתו את הקיץ באחוזה של משפחתו, סולטברן. ושם הסרט באמת מתחיל. כי בחלקו הראשון "סולטברן" אולי נראה כאילו הוא יהיה סרט אסתטי ודביק על חיבור הנשמות - אולי הקשר הרומנטי - בין שתי הדמויות הראשיות; ברגע שאוליבר מגיע לסולטברן, כבר ברור שזה לא מה שהולך לקרות כאן.
אנחנו נכנסים לסולטברן לראשונה יחד עם אוליבר, בסצנה מסוחררת ומסחררת במהלכה פליקס עושה לו סיור בין החדרים. נראה שאין סוף לסולטברן, והתחושה היא שאי אפשר שלא ללכת שם לאיבוד. בהמשך אנחנו מתוודעים גם למשפחת קאטון, חבורה של אנשים אקסצנטריים למדי: האם הבוהמיינית והרכלנית אלספת' (רוזמונד פייק), שמצחיקה בלי לנסות להצחיק; האב ג'יימס (ריצ'רד אי. גרנט), טיפוס תמהוני משהו; הבת הלא יציבה ונישה (אליסון אוליבר); ובן הדוד האמריקאי ששונא את אוליבר, פארלי (ארצ'י מדקוויי). וישנה גם פמלה (קארי מאליגן), חברת המשפחה ואישה די מופרעת שמתנחלת במקום כבר תקופה.
בשגרה לא קורה יותר מדי בסולטברן. בני המשפחה מעבירים את היום בעיקר ברביצה בשמש ובשיחות סרק, אבל הגעתו של אוליבר משנה את הדינמיקה. האהבה שלו לפליקס מתבררת כאובססיה של ממש, ובמקביל הוא מפעיל מניפולציות על שאר דיירי האחוזה, כובש אותם או לחלופין מאיים עליהם, ומרחיק אותם זה מזה. את מה שקורה בהמשך לא אפרט כאן, אבל אגיד כך - ככל ש"סולטברן" מתקדם כך הוא הופך למחורפן יותר, חולני יותר, קיצוני יותר, פרובוקטיבי יותר. במסגרת כל זה גם מגיעות אותן סצנות מטרידות שצוינו קודם ("סצנת האמבטיה", "סצנת המחזור" או "סצנת הקבר" למשל, והמבין יבין). ניכר שהאנשים שמאחורי "סולטברן" השתדלו להפוך אותו לזכיר ומזעזע, ומה נגיד - זה בהחלט הצליח.
כן, "סולטברן" מספק כמה וכמה דימויים מרהיבים-ומגעילים-כאחד שייצרבו לכם במוח. מהבחינה הוויזואלית בהחלט מדובר במאסטרפיס. הסט מפואר וקריפי, התלבושות מדהימות, הצילום חכם והצבעים תמיד נכונים, כשמטרתם של כל אלה היא להעצים את תחושת אי הנוחות שעולה מן התוכן. וכל זה עובד, הסרט באמת עוכר שלווה והוא עוכר שלווה במובן הטוב. אבל יש שאלה שצריכה להישאל - לשם מה?
את "סולטברן" ביימה אמרלד פנל, שזהו סרטה השני כבמאית. הראשון היה "צעירה מבטיחה" מ-2021, שגם הוא היה אפל ומופרע כמו הסרט הנוכחי - אבל במקרה של "צעירה מבטיחה", הסצנות המזעזעות שירתו אמירה מסוימת (הסרט פמיניסטי באופן הכי מובהק שאפשר, ובגדול קובע שאין סיכוי לרומנטיקה כל עוד תרבות האונס עדיין קיימת, וכל עוד הגברים - אפילו הנחמדים ביניהם - ממשיכים לשתף איתה פעולה). ב"סולטברן", לעומת זאת, קשה לאתר אמירה משמעותית. פנל אמרה באחד הריאיונות עמה ש"סולטברן" הוא סאטירה על עשירים ועל האנשים שמנסים להיות חלק מהם. לא השתכנעתי. לא ברור מדוע מגיעה למשפחת קאטון הנקמה שהיא קיבלה - הם אנשים משונים ולפעמים גם מעצבנים, אבל ההתנהגות שלהם לא עוברת מסך כייצוג של רעילותם של העשירים (אם היא בכלל אמורה לעבור ככזו). במקביל, גם המניעים של אוליבר לא מובנים. למה הוא עשה את מה שעשה? מה הוא ניסה להשיג?
סיימתי את הצפייה ב"סולטברן" בפה פעור, אבל קשה לומר שהוא מעורר מחשבה. מצד שני, האם זה הופך אותו לסרט רע? ובכן, לא. "סולטברן" אמנם לא מתפקד כמסמך חברתי, אבל הוא לא חייב להיות כזה - הרי בראש ובראשונה הוא סרט. וככזה, הוא עובד. הוא מעולה כמותחן פסיכולוגי, הוא מעולה כקומדיה שחורה, הוא ממגנט למסך ואין בו דקה אחת מיותרת, יש בו טוויסטים טובים ויש לו סוף מצמרר.
בנוסף, הוא גם משוחק נפלא: השבחים קודם כל לבארי קיוגן, פצצת כריזמה ושחקן ענק - אבל אי אפשר שלא לציין גם את רוזמונד פייק, שמגישה את כל אחת מהשורות (המופתיות) של אלספת' בצורה מושלמת ועושה כאן תפקיד שהוא באמת תענוג. ג'ייקוב אלורדי לא עושה יותר מדי חוץ מלהיות חתיך, אבל למי אכפת. השורה התחתונה? למרות היעדר המסר, לגמרי שווה לצפות ב"סולטברן". ורצוי שלא עם ההורים.