קשה להיפרד מאדם שאנחנו זוכרים לו חסד נעורים. תהליך הפרידה הופך לקל יותר כשאותו אדם עושה דבר נורא, בוגד בנו, מאכזב אותנו מעבר לכל דמיון; קשה יותר לעשות את זה כשמדובר בהידרדרות איטית, עטופה בנייר צלופן, כזו שאפשר להתכחש לה ולנחש שזו אפיזודה חולפת. "זו רק תקופה קשה, תכף הוא יחזור לעצמו", אנחנו מקווים, אבל בעצם משקרים לעצמנו. במיוחד קשה לעשות את זה כשפה ושם יש לאדם המטאפורי הזה עוד אפיזודות טובות, חלקן אפילו טובות ממש, שמבליחות מדי פעם.

קשה יותר ויותר להתהלך בעולם ולהודות שאת אוהבת את מארוול. כי אין מה לעשות, הסרטים האלה שאהבנו פעם הם כבר לא מה שהיו. האדג'יות, ההומור והתחכום שפעם היו יוצאי דופן הפכו לסימן היכר כה שחוק שבמהרה הפך לשלד של עצמו, חזות בלי תכלית.

בסוף השבוע האחרון עלה הסרט ה-33 ביקום הקולנועי של מארוול. לא, זו לא טעות מקלדת: 33. שלוש ועוד שלוש. "המארוולס" שמו, והוא עוקב אחר שלוש גיבורות על (כי בת גיבורת על אחת זה לא מספיק כדי להביא צופים, מתברר. וזה חמור עוד יותר כשאחת מהן שחורה ואחת מהן פקיסטנית). שמותיהן הם קפטן מארוול, מיס מארוול ומוניקה רמבו. "המארוולס", בקיצור.

הרקע הוא מעט סבוך, אז נעשה סדר. את קפטן מארוול, קרול דנברס (ברי לארסון), אנחנו מכירים מהסרט הקודם. היא לא השתנתה הרבה; עדיין אחת מגיבורות העל החזקות ביותר שיצרו במארוול, כדי להוכיח שגם בנות יכולות ללכת מכות. השתיים האחרות הן פנים חדשות יותר. מוניקה רמבו (טיונה פאריס) היא הבת של מריה רמבו זצ"ל, חברתה הטובה ביותר של קרול דנברס שמתה מסרטן בדמי ימיה. ב"וונדה-ויז'ן" מוניקה החליטה לעבור דרך שדה כוח מכושף והרוויחה כוחות על, ועכשיו היא יכולה לראות את כל ספקטרום הצבעים של האור או משהו כזה. ואיכשהו זה מאפשר לה גם לעוף, מודה שלא לגמרי הבנתי.

השלישית היא קמלה קאן (אימאן ולאני) – מיס מארוול מהסדרה של דיסני+ הנושאת את אותו השם. היא יכולה להפוך אור לחומר פיזי, ויש לה יכולת לעשות אגרוף ממש חזק וגם צמיד-קמע מסוכן שיחד עם הצמיד התאום שלו יכול לפתוח פורטלים ביקום. לשלושתן יש כוחות מבוססי אור, ואיכשהו זה גורם לכך שהן פתאום, במפתיע, מתחלפות במיקומים אחת של השנייה. "המארוולס" מתחיל כשמנהיגה של גזע החייזרים קְרִי מוצאת את הצמיד התאום לזה של קמלה ומחליטה לעשות קצת בלגן ביקום, בזמן שהיא מחפשת אחר הצמיד השני. מי שמנסות לעצור אותה הן שלישיית האור הנ"ל בניצוחו של ניק פיורי (סמואל אל. ג'קסון).

וול, "המארוולס" הוא בדיוק כל מה שצפינו לקבל למרות שבסתר ליבנו קיווינו למשהו טוב יותר. אין בו עומק, אין בו תחכום, אין בו רגש, אין בו אמת. אמנות טובה היא כזו שגורמת לך לחשוב או להרגיש, או בתקווה, שניהם ביחד. "המארוולס" הוא אנטי-אמנות, קליפה ריקה ללא תוכן.

מתוך "המארוולס" (צילום: באדיבות פורום פילם)
מתוך "המארוולס" | צילום: באדיבות פורום פילם

אבל הנה ההפתעה: אני חייבת להיות הוגנת ולהגיד בכנות, לא סבלתי ב"המארוולס". כי למרות שאין בו כלום כמעט, יש דבר אחד שכן יש בו, ובערימות. הדבר הזה הוא ב י ד ו ר. בידור במלוא מובן המילה, בידור בארגזים, במכולות. יש בו אקשן בלי סוף (מן הסתם, כי בסרטים של גיבורות על נשים צריך הרבה יותר אקשן כדי להוכיח שזה לא רק "של בנים") וגם אקשן מסוג כיפי. יש בו המון הומור עם רגעים מצחיקים למדי, רובם ככולם מגיעים מכיוונם של קמלה קאן ובני משפחתה (וציון לשבח לזנוביה שרוף, השחקנית שמגלמת את אמא של קמלה, על הופעה מוצלחת במיוחד). ויש בו גם כמה וכמה הופעות אורח מפתיעות ומהנות. ועוד צל"ש מוענק על משך הסרט: שעה ארבעים וחמש, פחות משעתיים. כמעט שכחנו שזו בכלל אופציה.

תראו, זה לא לגמרי הוגן. אני הגעתי עם ציפיות כל כך נמוכות שהן מסתכלות על המנהרות של חמאס מלמטה. אם הייתי עושה ביקורת אובייקטיבית שמנותקת מהקשר, כנראה שהסרט הזה היה מקבל ביקורת שהיא קטילה בלתי נגמרת; אבל יש קונטקסט, ולמרבה המזל של הסרט הזה, אני ראיתי את "מיס מארוול" עד הסוף וידעתי בדיוק לאיזה שיט-שואו לצפות מ"המארוולס", והרבה יותר קשה להתאכזב כשמראש מצפים לתוצר רע. השורה התחתונה היא שהצלחתי להיות מבודרת, ובימים כאלו זו נחמה קטנה.

מבלי לספיילר את הסוף של "המארוולס", הוא לא ממש זועק "סיימנו כאן"; להפך, יש להניח שזו רק ההתחלה. אבל עד שהם לא יוותרו על תהילת העבר ויאזרו מספיק אומץ כדי לעשות משהו באמת אחר, המותג "מארוול" ימשיך לדעוך ולאבד עוד ועוד צופים. כי גם עם כל הופעות האורח שבעולם, וגם עם הבמאים והשחקנים והיוצרים הכי מוכשרים שמצטרפים לשורותיהם – קולנוע במלוא תפארתו הוא כוח שמנסה להזיז משהו בעולם, הוא לא עוד ועוד שוברי קופות שמנסים לשחזר תהילת עבר ולעשות עוד מאותו הדבר. זו המחלה הכללית של אולפני דיסני בעשור האחרון, לא רק של מארוול שנרכשה על ידם ב-2009, זה נכון גם למותג הנסיכות של דיסני וסדרת סרטי הלייב-אקשן המיותרת, וגם לפיקסאר ולכל השאר.

מתוך "המארוולס" (צילום: באדיבות פורום פילם)
מתוך "המארוולס" | צילום: באדיבות פורום פילם

גדוּלה אמיתית היא לדעת לעצור בזמן, אבל נראה לי שבמארוול ובדיסני לא מכירים את הקונספט הזה, או שהם פשוט לא שומעים משפטי חוכמה מרוב הרעש שעושה הרשרוש של כל הכסף. בכל מקרה, אם בא לכם לשכוח לרגע מכל צרות העולם (כאילו שאפשר בכלל לשכוח), אתם יכולים ללכת לקולנוע לראות כמה בנות הולכות מכות. אפשר להגיד על זה הרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מבדר.