אף אחד בנטפליקס לא ידע ש"להשאיר את העולם מאחור" ("Leave the World Behind") יעלה במציאות של פוסט-7 באוקטובר, וגם לא בטוח שאכפת להם. אבל עבור הצופה המקומי, סרטו החדש של יוצר הטלוויזיה סם איסמעיל ("מר רובוט" ו"הומקאמינג" המעולות) מספק נחמה מעוותת מאוד: מבלי להמעיט לרגע בממדי האסון, עדיין קיימים תרחישי אימים שיכולים לערער את אלה שעברו אותו. ולמרות שהיו המון סרטים שעסקו במתקפות סייבר - שפה הן רק חלק מהאירוע - "להשאיר את העולם מאחור" מיטיב להעביר את חוסר האונים העמוק שמלווה אותן.
הסרט שביים וכתב איסמעיל, שזמין מאז סוף השבוע בנטפליקס, מבוסס על ספר מהולל מתחילת העשור מאת רומן עלאם - תוך שינוי כמה מהפרטים הביוגרפיים של חלק מהדמויות. בגרסה הקולנועית-טלוויזיונית, זהו סיפור שיוצא לדרך עם חופשה משפחתית לווילה שכורה בלונג איילנד, בהובלתם של אבא אית'ן הוק ואמא ג'וליה רוברטס. בעיות הקליטה שמתחילות לתקוף אותם, לרבות אייפד שנתקע בפרק האחרון של "חברים", לא באמת מערערות את ההורים. כשאונייה ענקית מתקרבת עוד ועוד לחוף הים, עד שהיא מעמידה אותם בסכנת חיים, הם כבר מבינים שקורה כאן משהו חריג.
די מהר נכנסים לתמונה - ולבית - גם הבעלים המקוריים של הווילה, אבא (מהרשלה עלי, "אור ירח") ובת (מייהלה הרולד, "התעשייה"). מכאן "להשאיר את העולם לאחור" מתחיל להזכיר הרבה מאוד סרטים מעולים אחרים, מ"אנחנו" של ג'ורדן פיל ועד "פרזיטים", תוך שימוש בסגנון הנוארי שכבר הפך למזוהה עם איסמעיל. האם מדובר רק במתקפת סייבר או בראשיתה של אפוקליפסה? לכל אחת מהמשפחות יש גישה אחרת, ובכל מקרה נראה שהרבה יותר דחוף להן להתעסק במתחים השונים ביניהן. העובדה שמדובר בזוג לבן ממעמד הביניים ובמשפחה שחורה עשירה מציפה את המיקרו-אגרסיות המתבקשות, יחד עם אלגוריה שזועקת לשמיים, ולרגעים נדמה שאפילו מתח מיני מתחיל להיות נוכח בין חדרי הבית. אבל אלה בכל זאת נעשים משניים ככל שמתקדמים לאורך 141 הדקות של הסרט, עם סימנים של צונאמי, חורבן ניו יורק, שיניים שנופלות מעצמן ורעש מחריש אוזניים.
הבחירה להעלות דווקא בנטפליקס את "להשאיר את העולם מאחור", שבין מפיקיו בני הזוג אובמה, מזמנת ניגוד מעניין: מצד אחד מדובר במותחן פסיכולוגי קלאסי לצפייה ביתית, כזה שהמהלכים הקולנועיים שלו עוברים נהדר גם במסך הבינוני שבסלון; מצד שני, ובאופן שכאמור ייגע בעיקר בצופים המקומיים, חומר הגלם של עלאם מבהיר היטב איך אפילו הבית - השכור או הפרטי - יכול להפוך למלכודת מוות. איסמעיל מעביר את הקהל דרך ארוכה שלא מרגישה ארוכה מדי, ובסופה נחמד להיזכר שהסרט בכלל התחיל באווירת הקומדיות הרומנטיות של ננסי מאיירס. אבל בכל חמשת תתי-הפרקים הוא שומר על אותה רמת עשייה: משחק של מקצוענים, צילום יפהפה ועבודת סאונד שקשה שלא להתרשם ממנה. היא מורגשת בשירים שנבחרו לפסקול, בפרק שנקרא "הרעש" ובמיוחד באקורד הסיום. שם, כש"להשאיר את העולם מאחור" מסתיים עם חיוך זהיר, ברור שהיה שווה לחכות לסוף המיוחל שלו.