אחרי שקיבלנו את "האב", הגיע אלינו "הבן". את שני הסרטים ביים המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, בהתבסס על מחזות פרי עטו. הראשון היה יצירת מופת אדירה: דרמה קאמרית בכיכובו של סר אנתוני הופקינס, שמתרחשת כמעט כולה בדירה אחת ומסופרת מנקודת מבטו של גבר מבוגר שמתמודד עם אלצהיימר. המבקרים השתפכו והאוסקרים הומטרו: בזכות "האב", הופקינס היה לגבר המבוגר ביותר שאי פעם זכה באוסקר, ובצדק – מדובר היה בהופעה לפנתיאון. הקהל דווקא לא נהר ל"האב", וזה הגיוני, כי הסרט יצא כשכולנו היינו מסוגרים בביתנו בימי ראשית המגפה המשונים. עם סרטו השני של זלר, היינו אמורים לקבל את אותו הדבר - רק הפעם מול אנשים שבאים לקולנוע, ובכיכובו של לא פחות מיו ג'קמן. זה היה אמור להיות הסרט שמביא לוולברין את האוסקר. אחרי צפייה בסרט, תנו לי להמר שהפסלון יפסח עליו גם השנה.
יו ג'קמן הוא פיטר – גבר עשיר ומעונב שנשוי בשנית לבת' הצעירה והיפה (ונסה קירבי), ולהם תינוק קטן וחמוד. יום אחד, מתדפקת על דלתו של פיטר אשתו הראשונה (לורה דרן), ובפיה בשורה: זוכר את הבן התיכוניסט שלך, זה שהבאנו לעולם לפני שנטשת אותי? לא יודעים מה יש לו. מבריז מבית ספר, מדבר לא יפה ושאר מרעין בישין. לכן מתקבלת ההחלטה – פיטר, האב המסור, ייקח את ניקולס לדירתו המפוארת שבצד השני של העיר, שם ינסה לעשות ממנו בן אדם. אבל ניקולס הצעיר, כך מסתמן, מתמודד עם דיכאון קשה מאוד, שעלול להביא לתוצאות מאוד לא חיוביות. פיטר יוצא לקרב על חיי בנו, וזה לא אמור להיות קל. הקורבנות העיקריים, אגב, הם האנשים היקרים ששילמו כסף כדי לראות את זה קורה על המסך.
מהרגע הראשון אפשר להבין שמשהו כאן לא כשורה. לורה דרן מגיעה כרוח סערה לדירתו של פיטר, ומשום מה השיחה הדרמטית שלהם מתנהלת במגושמות במסדרון. מה שיכול היה להיות בחירה קולנועית לגיטימית מתחיל להיראות כמו רצף של טעויות מידיו של במאי שלא יודע מה הוא עושה: לסצנות אין קצב, רגע בא אחרי רגע בלי להשאיר חותם. דיאלוגים סתמיים מתנהלים בלי שתעלה התחושה שמתחת לפני השטח ישנם דברים חשובים שפשוט לא נאמרים, ובדיאלוגים החשובים לא נאמר משהו שלא נוסח כבר (טוב יותר) בסרטי הולמרק מתחילת שנות האלפיים. הפלאשבקים לעבר האידילי של המשפחה, כשהבן המדובר היה ילד קטן ושני הוריו היו נשואים באושר, נראים כמו פארודיה לא יעילה ולא מצחיקה, וגם כשהסרט מנסה להקליל בסצנת ריקודים מקפיצה, התוצאה בעיקר מביכה. מה שכן, תמיד נחמד לזכור שיו ג'קמן הוא רקדן בחסד.
הכול מתנהל בעצלתיים, כאילו אף אחד מהצוות – זה שמלפני המצלמה וזה שמאחוריה – לא באמת מעוניין להיות שם. "הבן" אמור להיות דרמה איכותית ויוקרתית, אבל התחושה היא שעומד מולנו קצב לא מנוסה שמנסה להכין סטייק איכותי - ובסוף מגיש לנו חתיכות קצוצות של בשר נא ושרוף בו זמנית.
זהו מופת של בימוי נורא, אבל גם של כתיבה רעועה. זהו סיפורו של גבר שמנסה להיות אב טוב עבור בנו, בשעה שהוא מחלים עדיין מהטראומות שהנחיל בו אביו שלו. וזה טוב ויפה, אבל מעבר לכל אלה אין כאן איזשהו עומק ממשי, ואין יומרה לספר את הסיפור הזה בצורה מרעננת כלשהי. פיסות מידע קריטיות נזרקות כבדרך אגב, הדמות הראשית לא עושה דבר אחד בעל משמעות רוב הסרט, ונדמה שחלק ניכר ממנו מוקדש לדמויות שמדברות על כל מיני אירועים מעניינים הרבה יותר שהתרחשו שנים לפני הסרט עצמו.
אבל החטא העיקרי של "הבן" הוא שחקניו. נראה שיו ג'קמן ניגש לתפקיד בחרדת קודש, והוא אכן לא מפשל רוב הזמן: הנוכחות שלו מרשימה וקשה לשכוח שמדובר בכוכב קולנוע בעל שיעור קומה כלשהו, אבל הוא לא מצליח להציל את הטקסטים הבנאליים להחריד שניתנים לו. ייתכן שזאת פשוט לא אשמתו, בין השאר בגלל שהוא חולק זמן מסך עם שחקנים גדולים ממנו שעושים עבודה גרועה יותר. העובדה שלורה דרן מצליחה לשחק נורא תחת ידיו של זלר היא באיזשהו מקום הישג – מדובר באחת השחקניות המוכשרות שיש לעם האמריקאי להציע לנו, ופה היא בונה דמות לא אמינה, לא מעניינת ובלתי נסבלת. ונסה קירבי, שנושאת עם דרן את נטל הייצוג הנשי בסרט, נראית פה כקישוט ולא כדמות אמיתית. אפילו אנתוני הופקינס, שקופץ לסצנה אחת (כנראה כדי להזכיר לנו שהבמאי הזה הספיק לעשות פעם עבודה טובה איפשהו), מגיש הופעה אנמית.
הפדיחה של כל אחת ואחד מהשחקנים ב"הבן" מחווירה לעומת גילום דמותו בסרט של הבן עצמו. את ניקולס מגלם השחקן בן ה-20 זן מקגארת', בתפקיד הגדול הראשון שלו בקולנוע, ומדובר פשוט בתפקיד הגרוע ביותר שראיתי השנה בקולנוע. הוא מכווץ את פניו כשעלינו להבין שהוא עצוב, הוא מיילל כדי שנבין שהוא נסער, ואת כל זה הוא עושה בחן ובכריזמה של הילד השלישי הכי מוכשר במגמת תיאטרון בתיכון אזורי. "הבן" הוא סיפורו של נער בדיכאון, אבל בחיי – בתום שעתיים של סרט לא הבנתי יותר טוב איך נראה, מרגיש ועובד דיכאון. בעיקר רציתי שהוא ילך כבר, כי כל סצנה בהשתתפותו נראתה כמו תקלת הליהוק הגרועה ביותר של 2022.
באיזשהו שלב פשוט רציתי הביתה, והסרט בכל זאת התעקש להמשיך ולהמשיך. לא משנה כמה הריבים המלודרמטיים עוררו אדישות, לא משנה כמה מקגארת' המאיס את נוכחותו עליי, לא משנה כמה נחירות נשמעו באולם בו ראיתי את הסרט (הייתה בדיוק אחת, אבל היא הייתה רועשת) ולא משנה כמה סופו המניפולטיבי והנצלני היה צפוי מקילומטרים, הוא נמשך ונמשך, עד לסצנת הסיום המגוחכת והשטחית, שהייתה מאוד מצחיקה (ואני די בטוח שזו לא הייתה הכוונה). זהו אינו סרט מומלץ – למעשה, לא ראיתי הרבה סרטים גרועים ממנו השנה. "האב" היה גדול, "הבן" הוא אכזבה מרה. לפלוריאן זלר יש מחזה בשם "האם" – אם יעובד לקולנוע, אני מקווה בשביל כל המעורבים בדבר שנראה שיפור בגזרת בני המשפחה הגרעיניים. כך או כך, במידה שיעלה על מסך הקולנוע, אל תקראו לי לראות אותו.