בימים הראשונים של הסתיו סביר שרבים מאיתנו יחפשו איזו דרמת מתח אפלה להתכרבל מולה בפוך. "האחות הטובה" ("The Good Nurse") מספק בדיוק את הצורך הזה, וכיאה לרוח התקופה, הוא גם מבוסס על סיפור אמיתי מצמרר למדי: סיפורו של האח הסיעודי צ'רלס קאלן, שבמסגרת תפקידו רצח כמה מאות ממטופליו. אבל "האחות הטובה", שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס, הוא לא עוד סיפור פשע שנראה כמו המחזה של עמוד ויקיפדיה. מדובר בדרמת קולנוע עם עמוד שדרה קולנועי של במאי שיודע איך עושים את העבודה, ומעדיף את הדרמה על המתח. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

"האחות הטובה" שלנו היא איימי (זוכת האוסקר ג'סיקה צ'סטיין, אחת השחקניות הנפלאות ביותר שיש להוליווד להציע). והיא באמת אחות מצוינת: היא מסורה, מקצועית וחרוצה. חרוצה מספיק כדי לא לשים לב שהגוף שלה כורע תחת נטל המשמרות הארוכות וההורות היחידנית שלה לשתי ילדות קטנות, חמודות ומעצבנות וזועק "תעשי שנ"צ ותנשמי רגע". וכשהיא מסרבת להישמע לגוף הזה, מגיע לבית החולים שלה אח צעיר וחביב שאמנם לא מצליח להביא מזור אמיתי למכאוביה, אבל הוא עוד תוספת חיובית לכוח האדם במחלקה שלה. זהו צ'ארלס קאלן (אדי רדמיין, "התיאוריה של הכל", "הנערה הדנית"): הוא עדין, הוא אמפתי, הוא מסתדר נפלא עם הילדות המציקות של איימי ואפילו מסייע לה בג'סטה או שתיים שאמנם אינן חוקיות, אבל בפירוש נותנות לאיימי עוד מרווח נשימה. מה שמאוד מפתיע אותה, כששני מקרי מוות חשודים בבית החולים מותירים אחריהם שובל ראיות שמוביל ישירות לצ'ארלס בעצמו. איימי אמנם אחות טובה, וכמו שיודע כל מי שביקר בבית חולים כלשהו, אחות טובה אינה פראיירית. מה שהבלשים שדולקים אחריו לא יצליחו לעשות, תצליח לעשות אחות טובה אחת.

זהו לא משחק חתול ועכבר. זה גם לא באמת מותחן מורט עצבים. זוהי דרמה אנושית וקשוחה על אישה שמבינה שהעמית האהוב עליה הוא כנראה רוצח אכזרי, ועושה מה שצריך כדי שהוא יפסיק את מה שהוא עושה. העצבים אכן נמרטים בשלב מסוים, אבל זה דווקא בזכות ההתעקשות של הסרט הזה להיות דרמה אנושית קודם כל, ורק אז להיזכר שהוא מותחן אפקטיבי. הגופות לא מתחילות להיערם רק עד חצי שעה לתוך הסרט, שבמהלכה אנחנו מתוודעים לשגרת היום של איימי. וראו זה פלא – בזכות הבימוי היעיל של טוביאס לינדהולם, שגרת יומה של אחות מעוכה הופכת למשהו שהייתי רואה כסרט באורך מלא גם בלי שיבטיחו לי שיהפוך בשלב מסוים לתעלומת רצח.

אחד הרגעים המרשימים שבסרט למעשה לא קשור לאותו סיפור אלים ומזעזע. בתחילתו, אנחנו רואים את איימי סועדת מטופלת מחוסרת הכרה ומתמודדת לבדה עם משקלה הרב, ובזכות ההתעכבות של לינדהולם על פניה המותשות אנחנו מתעייפים יחד איתה. עובדות ועובדי סיעוד הם מהאנשים האלה שבזכותם בתי חולים יכולים לתפקד ולעבוד, אבל למרבה הצער אנחנו לא רואים מספיק סרטים וסדרות עליהן. הם צריכים להתמודד עם אגו של רופאים, עם קפריזות של מטופלים, עם מוות וכאב ואלימות, ולא מעט מהם אשכרה מצליחים לעשות את זה בחיוך. אנחנו חיים בעולם שבו יש יותר סרטים על אנשי עכביש שמצילים את היום מסרטים על אחיות ועובדי מערכת הבריאות שמצילות את היום, ובעולם מתוקן המצב היה בעיני הפוך. לצערנו, "האחות הטובה" הוא מהסרטים היחידים שראיתי שממש מתעכבים בהערכה על שגרת יומה של אחות, ואז עוד גורמים לה לצאת תותחית.

זה אחד התפקידים האלה שבהם כוכבת נוצצת כמו צ'סטיין נדרשת לעמעם את זוהרה כדי לגלם דמות "ריאליסטית", אישה ממעמד הפועלים ללא צוות ביוטי צמוד. וצ'סטיין מצליחה לרקוד פה על שתי חתונות: היא עדיין כריזמטית, הנוכחות שלה עדיין מצמיתה והאקס פקטור שלה כסטארית הוליוודית עדיין בא לידי ביטוי. במקביל, היא מצליחה לשדר אמינות של מישהי שיכולה באותה מידה לעמוד מאחוריכם במכולת. היא מגלמת את איימי כגיבורה שכוחה נמצא באמפתיה ובחמלה שלה - ומה שהבלשים הגבריים והחסונים לא מצליחים לעשות בטקטיקות מהסוג שאנחנו מכירים מאלפי סרטי משטרה, איימי מצליחה לעשות באמצעות סוודר חם על זוג כתפיים קרות ונגיעה אחת רכה. היא יוצרת כאן דמות מרגשת מהסוג שלא זוכה לככב מספיק בקולנוע, ומבהירה שההפסד הזה כולו שלנו. 

אדי רדמיין, "האחות הטובה" (צילום: JoJo Whilden/Netflix, יחסי ציבור)
מדייק ברמת העוויתות בלחיים. אדי רדמיין ב"האחות הטובה" | צילום: JoJo Whilden/Netflix, יחסי ציבור

הכימיה בין צ'סטיין ואדי רדמיין (זוכה אוסקר גם הוא) לא מחשמלת, וזה בסדר: "האחות הטובה" הוא סרט שלא מחפש לנקר עיניים אלא לספר סיפור פשוט על דמויות אנושיות ומורכבות. הדיאלוגים אינם שנונים, ולכן ההופעה הנעבעכית והמאופקת של רדמיין כל כך מוצלחת - וכשמתפלק לו הרוצח זה מרתק לצפייה. רדמיין מדייק ברמת העוויתות בלחיים. הוא לא חניבעל לקטר, אלא כל חננה שיכול לקבל את פניכם בברכה בכניסה לבית החולים הקרוב. 

"האחות הטובה" הוא סרט מוצלח, חכם ולעיתים גם מרגש שלוקח את הזמן שלו וגם מקפיד על איפוק, לפעמים יותר מדי. אי אפשר להאשים את מי שיתהו מתי הסיפור עצמו יתחיל ולמה כל זה לוקח כל כך הרבה זמן. אבל העיסוק בשגרת יומה של אחות בית חולים, והחסד שבליהוק של צ'סטיין לתפקיד הראשי, נותן לסרט מספיק קסם הוליוודי כדי שנחכה בסבלנות עד שאותה אחות טובה תהפוך לחוקרת בלשית. יש כאן בניית עולם שלמה, שיכולה להיות תובענית עבור מי שבא לראות סרט כדי להניח את הראש מול משהו אחרי יום ארוך (התעכבות על הדיאלוג בין שתי בנותיה של איימי, על פעולות הסיעוד השוחקות, על נעילת ופתיחת אזיקים). ומצד שני, זה באותה מידה מתגמל כשהאקשן מגיע ואתה מגלה שהוא קורה לדמויות שאכפת לך מהן. זוהי רמה אחת מעל הסטנדרט של רוב סרטי נטפליקס, וכשג'סיקה צ'סטיין הגדולה מסכימה להגיע לרמה הזאת, מי לא יבוא?