ב-11 בספטמבר 1985, אנדרו סי. טורנטון השני, שוטר לשעבר במחלק הסמים, טייס חובב, עורך דין ומבריח סמים מורשע, הבריח קוקאין ממדינת קולומביה אל תוך שטח ארצות הברית. לאחר שהשלים משלוח בעיר בליירסוויל, שבג'ורג'יה, טורנטון ושותף נוסף המריאו במטוס. במהלך הטיסה, השניים השליכו 40 חבילות קוקאין לאזור מיוער לפני שקפצו מהמטוס, מעל העיר נוקסוויל בטנסי. טורנטון עצמו נהרג לאחר שקפץ עם מצנח לא תקין.
שלושה חודשים לאחר מכן, נמצא דוב שאכל מהקוקאין. אותו דוב שחור, שאכל לא פחות מ-34 קילוגרמים של הסם, נמצא כמובן מת, אבל זה לא מפריע להוליווד לקחת את הסיפור האמיתי המופרע הזה ולתת לו טוויסט משלה. "חומר דוב" (Cocaine Bear) שעולה היום לאקרנים מתחיל בדיוק עם אותו רקע אבל כאמור עם טוויסט: אותו דוב בולע את הקוקאין, מתמכר ויוצא למסע הרג רצחני במטרה למצוא עוד שורת (או במקרה שלו, בלוק) קוקאין שתרגיע אותו. לאט לאט, כל האנשים שנקלעים לסיטואציה (כל אחד מסיבתו המטופשת) מבינים שהם צריכים לאחד כוחות כדי לשרוד.
אם על הנייר זה נשמע לכם אידיוטי אתם לא טועים, "חומר דוב" הוא הרבה דברים, אבל הוא דבר אחד יותר מכל – מטומטם. ברצינות, אני לא זוכר כל כך הרבה זמן סרט בפרופיל כזה שמציג עלילה ודמויות כל כך אידיוטיות, ודווקא באופן מודע. זה סרט מטומטם שמודע מאוד לטמטומו, וככזה – הוא גורם לצופים מהר מאוד לשחרר וליהנות מהפלוסים שלו, ויש לו כמה כאלה.
ראשית, מדובר בסרט הכי מצחיק של 2023, בלי תחרות. כן, בדיחות על דוב שעושה סמים נשמעות דביליות על הנייר, והן אכן כאלה, אבל הן גם מאוד מצחיקות – כמו גם הבדיחות האחרות בסרט, שמגיעות לשיאן בסצנה שבה ילדים מגלים את הקוקאין. סצנה שעל הנייר נשמעת בעייתית, אבל מתגלה כהכי מצחיקה בסרט.
מעבר לזה, "חומר דוב" נהנה מקאסט מוצלח מאוד – משהו שכמעט ולא רואים בסרטים מהסוג הזה. קרי ראסל מצוינת בתפקיד האם המודאגת שמחפשת את בתה וחבר כיתתה (ברוקלין פרינס וכריסטיאן קונברי) שהבריזו מבית הספר; מרגו מרטינדייל האדירה תמיד נפלאה גם כאן; אלדן אנרייך קורע מצחוק בתור בנו של ראש מאפיה, שנשלח יחד עם חברו הטוב (אוש'ה ג'קסון ג'וניור המצחיק לא פחות) לאתר את הסמים. מי שמאכזב כאן הוא דווקא ריי ליוטה האגדי (בתפקיד ראש מאפיה), שנפטר זמן קצר אחרי צילומי הסרט, וירצה להיזכר בזכות תפקידים קצת יותר משמעותיים.
את הסרט ביימה אליזבת בנקס, שחקנית נהדרת אבל במאית קצת פחות טובה. זה לא ש"חומר דוב" הוא אסון בגזרה הזו וכן בו כמה סצנות מדממות נהדרות, אבל התחושה היא שעם במאי.ת קצת יותר מוכשר.ת הסרט היה יכול להיות הרבה יותר מעניין, בטח בכל מה שקשור לסצנות ההרג. בארצות הברית, הסרט מדורג R מה שאומר שנערים מתחת לגיל 17 יכולים לצפות בסרט רק בליווי הורה (בישראל מגיל 14) – דירוג שאפשר וצריך לעשות איתו סצנות קצת יותר אלימות (ומדממות) ממה שאנחנו מקבלים.
"חומר דוב" קצר– 94 דקות – והוא עמוס באירועים ודמויות, אבל מצליח להישאר זורם, קצבי ומהנה לכל אורכו. כאמור לא מדובר באיזו יצירת מופת, וסביר להניח שתשכחו מהסרט הזה מעט אחרי שתצאו ממנו, אבל אם תגיעו אחרי בירה טובה, פייסל ובעיקר עם מיינדסט שיודע שאתם באים לראות משהו מטומטם – תיהנו ממנו, אפילו מאוד.