עם השנים נראה שהסבלנות האנושית לתוכן מצטמצמת יותר ויותר. השימוש המופרז ברשתות החברתיות גורם לכך שטווח הקשב שלנו מתקצר - סרטון של 3 דקות הוא סרטון ארוך מדי, קשה לנו להתרכז במשך יותר מ-40 שניות - ובמקביל, סף הגירוי שלנו מתרומם: אנחנו זקוקים לצעקות, לצחוקים עזים, לביטויים קולניים מסוג כזה או אחר שיפעילו אותנו. בלעדיהם קשה לנו להתמסר. בהתחשב בכל זה, צירוף המילים "סרט אנימציה ללא דיאלוג שאורכו 102 דקות" כנראה אינו מפתה במיוחד, אבל באמת ששווה לתת צ'אנס ל"חלום של רובוט".
את "חלום של רובוט" ביים פבלו ברגר הספרדי (שאחראי על "שלגיה" מ-2012, סרט אילם גם הוא). הוא מבוסס על הקומיקס באותו השם מאת שרה ורון, ומספר את סיפור החברות המרגשת בין כלב לבין רובוט במנהטן של 1984. אחרי בכורה בפסטיבל קאן האחרון, הקרנות בפסטיבלים שונים בעולם ושלל מועמדויות, כולל מועמדות לפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, הוא מגיע כעת למסכים בישראל.
הסרט נפתח בערב שגרתי של הכלב (המכונה "כלב"). הוא יושב על הספה בדירתו הניו יורקית החשוכה, אוכל מק אנד צ'יז, צופה בטלוויזיה ושוב נזכר כמה הוא בודד כשהוא מסתכל בחלון ורואה את הזוג האוהב בדירה שממול. לפתע מופיעה פרסומת שמציעה לבודדים לרכוש חבר רובוט כדי לא להיות לבד. הכלב קופץ על ההזדמנות ומזמין לו אחד כזה. כשהוא מרכיב את הרובוט (המכונה "רובוט") וזה קם לתחייה, אין ספק שיש כאן אהבה ממבט ראשון. רובוט וכלב מבלים יחד את הקיץ בהרפתקאות שונות בניו יורק, והופכים לבלתי נפרדים.
באחד מהימים האחרונים של הקיץ כלב לוקח את רובוט לחוף הים. רובוט נרגש להיכנס למים והשניים צוללים יחד, ומאוחר יותר משתזפים במשך שעות על החוף ונרדמים. כשהם מתעוררים והגיע הזמן ללכת, רובוט לא מצליח לקום ממקומו. הוא התקלקל בגלל השהות במים. כלב מנסה לגרור אותו משם ללא הצלחה, ועוזב בלית ברירה את המקום. אבל כשהוא חוזר לשם בבוקר הבא, כדי לטפל בחברו הטוב, הוא מגלה שהחוף נסגר עד הקיץ הבא. הניסיונות שלו לפרוץ למקום נוחלים כישלון. משם, הסרט עוקב אחר חודשי החורף האורכים שאותם רובוט וכלב מעבירים בנפרד, כל אחד עם החוויות שלו (החיוביות וגם אלה שפחות). לאורך כל הזמן הזה הם לא מפסיקים להתגעגע אחד לשני.
כבר מהסצנה הראשונה אפשר לראות כמה "חלום של רובוט" הוא סרט רגיש ומוקפד, והוא עושה את המיטב עם ארגז הכלים שבו הוא משתמש. בשונה מסרטי אנימציה עכשוויים רבים (של דיסני ובכלל), שידועים בזכות עושר הפרטים שלהם והתלת מימדיות שהם מייצרים, האנימציה ב"חלום של רובוט" היא פשוטה ומינימליסטית באופן יחסי - אבל זה ממש לא דבר רע. ההפך הוא הנכון. הסגנון הזה הוא לכאורה מגביל, אבל מדהים לראות כמה מצליח "חלום של רובוט" לדייק - לדייק התרחשות, לדייק תחושה ולדייק מבט. וניכרת המחשבה שהושקעה בכל פרט ופרט: החל מדברים "משמעותיים" כמו תזוזת האישונים העדינה ברגע של התרגשות, ועד לדברים "לא משמעותיים" כמו ההתפוצצות של אוכל בחימום במיקרוגל.
הרגישות של "חלום של רובוט" לעולם הוויזואלי שהוא מייצר היא אותה הרגישות שבה הוא מתייחס לדמויות שלו - לתקוות שלהן, לאכזבות שלהן, לדקויות של הנפש. אולי יש מי שירים גבה ויגיד שהבחירה ליצור סרט ללא דיאלוג היא בחירה מתחכמת או מוזרה, וש"חלום של רובוט" היה מוצלח יותר אילו כן היה בו שימוש במילים, גם אם היה זה שימוש מצומצם. אבל האמת היא שזה פשוט לא נכון. לא הייתה סצנה אחת בסרט שבה הורגש חסרונן של המילים. בזכות תשומת לב מיוחדת לאלמנטים חזותיים, וליכולת שלהם להיות כלים נרטיביים יעילים לא פחות מאלה הורבאליים, הסיפור של "חלום של רובוט" סוחף ונוגע ללב. החברות של כלב ורובוט - או שמא ההתאהבות, אבל זו כבר שיחה ליום אחר - היא אחת המרגשות שנראו על המסך לאחרונה.
סגנון האנימציה המסוים שלו, וכן הקונספט של האנשת חיות, גורמים ל"חלום של רובוט" להיראות כמו גרסה נקייה ותמימה של "בוג'ק הורסמן". ובכל זאת, קשה להשוות אותו לסרטים מצוירים שמיועדים לילדים. כלומר, בטוח לומר שהסרט מתאים גם לילדים - הוא לא מכיל תכנים קשים או גרפיים והסיפור שלו לא מסובך. למרות זאת, אולי הם לא קהל היעד האידאלי, ולו רק בגלל שההבנה שלהם אותו תהיה הבנה חלקית. אולי "חלום של רובוט" מתאים במיוחד למבוגרים כי הוא מריר באותה מידה שהוא מתוק, כי המלנכוליה ששורה עליו היא חלק בלתי נפרד ממנו, כי תמת הבדידות בולטת בו בדיוק כמו תמת החברות.
למעשה, האיזון הזה בין שמחה לבין עצב הוא מה שהופך את "חלום של רובוט" לסרט מיוחד ומרגש כל כך. זה אולי לא הסרט שבדרך כלל הייתם בוחרים בו בקולנוע, אבל אם כן תחליטו לצפות בו - זו תהיה ההחלטה הנכונה.