כבר בשנת 2011 סומנה מעיין ריף כאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי. סרטה הקצר "על מרתה לעוף" בכיכובה של אניה בוקשטיין, אודות עובדת זרה שחולמת בהקיץ ושוקעת לתוך פנטזיות כי הזקנה בה היא מטפלת מסרבת למות, השתתף בתחרות "סינפונדסיון" לסרטי סטודנטים בפסטיבל קאן. "מרתה" זיכתה את ריף בפרס ליוצרת מבטיחה בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות ובפרס חביב הקהל בפסטיבל בינלאומי לסרטים קצרים בקפריסין. אז אם הייתם צריכים לקבל חותמת על הכישרון של היוצרת הצעירה – קיבלתם.
13 שנים ומספר סרטים קצרים נוספים לאחר מכן, ריף משתחלת לתודעה הקולנועית הישראלית עם סרטה הראשון באורך מלא – "הפילגש". דרמה קומית שהוקרנה לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון וקצרה לא מעט שבחים, בעיקר בשל תצוגות המשחק המצוינות של דאנה איבגי ואניה בוקשטיין. הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אופיר, כולל לפרס לסרט הטוב ביותר.
בתחילת הסרט אנחנו פוגשים באלה (איבגי), תל אביבית צעירה שעובדת כמעצבת תלבושות בתיאטרון. חוץ מעיצוב, תפירה ותיקוני בגדים, אלה היא גם המאהבת של המחזאי אסף סלע. בזמן שההכנות לפרמיירה למחזהו החדש בעיצומן, הוא נפטר במפתיע. לאחר שאלה מגלה בטעות על מותו היא מחליטה לפקוד את ביתו במהלך השבעה ופוגשת באחיו הקטן, באמו הדמנטית ובאשתו נטשה (בוקשטיין). ככל שעובר הזמן אלה מגלה דברים נוספים על אסף, על אשתו ומשפחתו ומפתחת מערכת יחסים מוזרה ומעוותת עם נטשה נטולת המושג לגבי ניאופו של בעלה המנוח.
נתחיל דווקא מהשורה התחתונה – "הפילגש", על אף מספר דברים חיוביים שקורים במהלכו, מרגיש מאוד באמצע או במחילה מכבודכם – פרווה. התסריט שכתבה ריף יחד עם ענת גפני לא חד מספיק, לא מפתיע ומנסה להיות כמה דברים בעת ובעונה אחת: הוא קצת דרמטי, קצת מצחיק וקצת עצוב - בקיצור, יותר מדי קצת. זה סרט מבטיח שלא תמיד מקיים וזה באמת מבאס, במיוחד לאור העובדה שמדובר ב"סרט ביכורים". "הפילגש" הוא סרט מינימליסטי יחסית, עם ניואנסים דקים ודל באירועים. הסיפור שלו טומן בחובו פוטנציאל שלא מומש כאן מלוא הפילם.
המחמאות לא משקרות; אניה בוקשטיין, ובמיוחד דאנה איבגי, מספקות תצוגת משחק נפלאה. אחת הסצנות היותר מצחיקות בסרט שמורה לאיבגי, ששרה את "שביל הבריחה" של ריטה. מפאת היותה פילגש, אלה היא סוג של מוקצה. איבגי מצליחה לשרטט דמות קומית פגיעה ורגישה שלא מוצאת את המקום שלה – לא בתיאטרון ולא בשבעה. זה יפה, זה מעורר סימפתיה ואולי אפילו קצת אמפתיה – אבל זה לא מספיק.
גם המפגשים של אלה עם נטשה, אשתו של המחזאי, לא מגיעים לפסגות דרמטיות מרשימות או פיקים קומיים קלילים. לצדה של איבגי - אניה בוקשטיין בהופעה טובה, זקופה ואלגנטית (כראוי לנגנית צ'לו), אבל רצינות היתר של נטשה קצת מעיקה. נכון, היא אלמנה צעירה, אבל בדרמה שמתיימרת להיות גם קומית – זה הרגיש לפעמים אפלולי וכבד מדי. את המתח בין אלה לנטשה אפשר לחתוך בסכין קצבים מהודרת אבל נראה שריף לא העזה להשחיז אותה ולחתוך את המועקה נטולת המילים בין שתי הנשים הללו.
שלא במתכוון, במקום טקסט מפרגן ליוצרת צעירה ומבטיחה יצא לי כאן מניפסט מעט מלעיז, אבל ריף היא יוצרת טובה ומוכשרת ויש לצפות ממנה בעתיד לסרטים טובים יותר. למרות שהשורה התחתונה נכתבה כבר בפסקה הרביעית, הנה בכל זאת תוספת קטנה: "הפילגש" הוא סרט מלא ברגש, נשמה ועדינות, אך גם רזה מדי, חסר נפח ושומן במקומות הנכונים. אבל היי – יש כאן הופעת אורח מלבבת ומפתיעה של ענת עצמון.