לא פחות מארבע שנים חלפו מאז צולם "הבית ברחוב פין". הסרט הוצג בפסטיבל חיפה עוד ב-2021, ובאותה שנה זכתה ריימונד אמסלם על תפקידה בו בפרס אופיר - אבל מאז נתקלה הפצתו בעיכובים בזה אחר זה. קודם כל מגפת הקורונה דחתה את הגעתו למסכים, ואחר כך עשתה זו המהפכה המשפטית; בספטמבר האחרון, "7 ברכות" בכיכובה של אמסלם יצא והפך לחביב הצופים והמבקרים, ומתבקש היה להפיץ גם את "הבית ברחוב פין" מיד אחריו, אבל אז פרצה המלחמה. עכשיו, כשעולם התרבות הישראלי עדיין מנסה להבין כיצד לחזור לתפקוד כלשהו, "הבית ברחוב פין" הגיע לבתי הקולנוע - ובהתחשב בתוכן המטרגר שלו, זה רחוק מלהיות תזמון אידאלי.
במילים אחרות: אם "הבית ברחוב פין" לא היה מחכה על המדף כל כך הרבה זמן גם ככה, אולי עדיף היה לדחות את הפצתו. הסרט עוסק בעולם הזנות בדרום תל אביב, וכיאה לנושא יש בו אינספור סצנות קשות לצפייה - שהן קשות עוד יותר בעיצומה של התקופה שבה אנחנו חיים. מי שרוצה להיחשף לזוועות מדליק חדשות, מי שהולך לקולנוע ככל הנראה מעוניין באסקפיזם. אז כן, עוד לפני שנתחיל לדבר על הסרט, ראוי לציין שהוא ההפך הגמור מאסקפיסטי. ובכל זאת, מי שכן יצליח לצפות בו עכשיו, יגלה ש"הבית ברחוב פין" הוא סרט טוב. סרט מטלטל שמביא לשיח - ברגישות מוערכת, יש לומר - נושא שאף פעם לא מדברים עליו מספיק.
"ניגשתי לאודישן, וכשיצאתי ממנו לא הפסקתי לבכות": ריימונד אמסלם בריאיון ל-mako
"הבית ברחוב פין" מספר את סיפורה של דינה (ניקה בק), צעירה שמחליטה לעזוב את אמא שלה ואת באר שבע לטובת אבינועם (אימרי ביטון), הגבר שבו היא מאוהבת, ומגורים בתל אביב. אבל אבינועם הוא לא מי שהוא טען שהוא. בכלל קוראים לו יהודה, והוא לא מייבא אינסטלציה אלא סרסור. ככזה, יש לו דפוס פעולה קבוע: הוא מתקרב לנשים צעירות קשות יום, גורם להן להאמין שאכפת לו מהן, וכל זה כדי לסמם אותן ולחטוף אותן לדירת הזנות שהוא מנהל ברחוב פין, בסביבת התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. כשהן מגיעות לדירה, הנשים מקבלות זריקה של הרואין במטרה להפוך אותן למכורות: הרי כדי להשיג עוד מנה הן יהיו חייבות לעבוד.
כך עשה יהודה גם לדינה, שמקבלת את השם מאיה ונשאבת לסצנת הסמים והזנות של האזור. היא מתחברת מהר לגלית (ריימונד אמסלם), זונה ותיקה ואמא לילד, שרואה בה את בת חסותה. החברות המתפתחת בין השתיים יפה ומרגשת, והיא אחראית לרגעים היחידים בסרט שיש בהם איזשהו שבב של תקווה. בשאר הזמן, המציאות של "הבית ברחוב פין" (רחוב אמיתי, כמובן, שהשתנה לא מעט מאז צולם הסרט) מדכאת מאוד. נראה שכל הגברים בחייהן של הגיבורות רוצים רק לנצל ולהשפיל אותן: יהודה, הזנאים (שחלקם אנשים "נורמטיביים" ממעמד חברתי גבוה יותר), אנשים שפוגשים בהן סתם ככה ברחוב. אפילו השוטרים, שאמורים לעזור להן, מתעללים בהן. ומעל כולם ישנו הדמות של רמי הויברגר, מנהל העסק ואדם אכזרי ואלים ביותר, שרואה בהן מכונות כסף ותו לא.
התפקיד ב"הבית ברחוב פין" הוא תפקידה המשמעותי הראשון של בק, וזה תפקיד מורכב במיוחד להתניע איתו קריירה במשחק. אבל למעשה, עובדת היותה שחקנית לא מוכרת ולא מנוסה הופכת את העבודה שלה ב"הבית ברחוב פין" למרשימה עוד יותר. היא מחזיקה את הדמות ואת הסרט כולו בהצלחה רבה. דינה שותקת במשך רוב הסרט, אבל הפנים ההבעתיות של בק מעבירות כל כך הרבה, גם כשהיא לא אומרת שום דבר. שחקני הסרט הנוספים מצוינים גם הם. אימרי ביטון - שמאז צילומי הסרט התפרסם מאוד - משכנע למדי בתור יהודה, שלאורך הסרט חושב מחדש על עיסוקו המפוקפק ועל פשעיו. וכמובן ישנה ריימונד אמסלם, שתפקידה בתור גלית הוא אחד התפקידים הטובים שנראו על המסך המקומי השנה.
הגיבורות אכן נוגעות ללב, אבל "הבית ברחוב פין" לא משתמש באמצעים אמנותיים למיניהם כדי לבקש שנתמסר אליו. להפך - הוא דווקא מאתגר את הצופים, ולא מקרב אותם לדמויות בקלות או במהירות: הסרט מצולם בשוטים ארוכים ומרוחקים, וכמעט שאין בו קלוז-אפים פרונטליים, למשל. זהו צילום אופייני לגיא רז, צלם שיש לו חותם ברור וכה ייחודי. בימים אלה ממש משודרת עונתה השנייה של "הטבח", שגם על הצילום בה אחראי רז, ושם הבחירות הלא שגרתיות שלו נראות יותר כמו התחכמויות, ואין להן הצדקה של ממש. ב"הבית ברחוב פין", לעומת זאת, הצילום משרת את הסיפור ואת העלילה. הוא מעצים את הסצנות, ומתכתב עם הנטייה הכללית של הסרט שלא ליפול לרגשנות או לרומנטיזציה.
זה המקום לדבר על הבמאי והתסריטאי של "הבית ברחוב פין": עמיר מנור ("חיותה וברל"), שלו היכרות מעמיקה עם העולם שאותו הוא בחר לתאר (עד כמה שהיכרות כזו יכולה להיות מעמיקה כצופה מבחוץ). מנור סיפר בעבר שנחשף לסצנת הזנות בתל אביב בתור עיתונאי, ובהמשך החל להתנדב במרפאת לוינסקי. ניכר שהסרט הזה נעשה על ידי מישהו שאכפת לו באמת. הוא מציג את המציאות במלוא כיעורה, ולא מפחד להראות את הדברים כפי שהם, אבל הוא לא מתפתה להחפצה של הגיבורות שלו: זה סרט על זנות שאין בו עירום נשי, והבחירה הזו - הלא מובנת מאליה - היא בחירה נכונה ורגישה.
עם תמות של חטיפה ושל אונס, "הבית ברחוב פין" מקבל עליו עכשיו, בעל כורחו, משמעויות נוספות ומצמררות. הראיה הבולטת ביותר לכך שהסרט התיישן רע נמצאת באחד המשפטים שאומר יהודה לשוטר שמעון (מוריס כהן), שמגיע לרחרח בדירת הזנות: "נחטפות? מה אתה חושב, אנחנו דאעש?". המשפט הזה, שלא בכוונה תחילה כמובן, מייצר השוואה לא נעימה ולא רצויה בין שני מצבים נוראיים. אבל אין צורך להשוות. אפשר לדרוש שישובו עכשיו החטופים והחטופות שבעזה, ובמקביל להכיר בסרט האימה שמתרחש עדיין בדרום תל אביב.