כמו רבים מהסרטים של עמוס גיתאי, גם סרטו החדש "עדיין לא מאוחר" זכה לחיבוק אוהד מסצנת הקולנוע האירופאית, כשהתקבל לפסטיבל ברלין היוקרתי ועשה שם את הבכורה שלו. בישראל, לעומת זאת, לאף אחד לא ממש אכפת. גם כי מלחמה, גם כי העשייה של גיתאי בכל מקרה מיועדת לקהלים מצומצמים. למרות היותו של גיתאי אחד הבמאים הישראלים הכי פורים והכי מוערכים בעולם, "עדיין לא מאוחר" לא יעורר כאן הדים. ואם ההצהרה הזו מובנת מאליה, אז חכו, יש עוד אחת נועזת יותר: סביר שגם האנשים המעטים שלהם נועד הסרט, השמאלנים שוחרי הקולנוע האומנותי, לא ייהנו ממנו ("ייהנו" בהיעדר מילה טובה יותר, הכוונה היא לחוויה הזו שמרגישים כשרואים סרט והוא פשוט עושה איזה משהו בגוף). במילים אחרות, אם פגשתם מישהו שצפה בסרט הזה ויצא ממנו נלהב, כנראה שהוא משקר - לכם ואולי גם לעצמו, מי יודע.
כי "עדיין לא מאוחר" הוא מהסרטים האלה שעושים גזלייטינג לקהל שלהם. בעזרת שלל שטיקים הוא עושה לעצמו חזות של סרט איכות מורכב ומרובד, סרט שצריך להיות "יודע דבר" כדי להעריך אותו, סרט שאם לא הבנתם אז כנראה שהבעיה היא בכם, שאתם לא חכמים מספיק. כי אם סרט מעוצב ככה, ומצולם ככה, ומדבר ככה, ויש בו רפרנסים כאלה וכאלה, אז הוא חייב להיות סרט טוב, לא? אז זהו, שלא. "עדיין לא מאוחר" אולי ינסה לעבוד עליכם שהוא מתוחכם, אבל האמת היא שהוא רק מתחכם. זו פוזה שמאחוריה אין שום דבר אמיתי.
"עדיין לא מאוחר", שבהפצה הבינלאומית קיבל את השם "שיכון" ("Shikun"), נכתב בהשראת המחזה המוכר "קרנפים" מאת אז'ן יונסקו. חלקו הראשון מתרחש בשיכון בעיר באר שבע, שבו מתגוררים אנשים מכל קשת הזהויות הישראלית - חרדים, ערבים, עולים חדשים. החלק הזה של הסרט מצולם בוואן-שוט, ובמהלכו הדמויות נכנסות מהפריים ויוצאות ממנו בזו אחר זו, כאשר כל אחת מהן, בתורה להיות מול המצלמה, נותנת איזה מונולוג מפוצץ או מנהלת דיאלוג יומיומי עם דמות אחרת (כך או כך, אף אחד לא מדבר כמו שמדברים אנשים אמיתיים).
המונולוגים המתישים והלא-דיבוריים הולכים איתנו גם לחלקו השני של הסרט, שכביכול מציג את ההחמרה של תהליך ההתקרנפות שמתחיל כבר בחלק הראשון. ואגב, לא לגמרי ברור איפה חלק זה מתרחש: הוא מצולם בתחנה המרכזית בתל אביב, לוקיישן שאי אפשר שלא לזהות, כך שגם אם הוא אמור לייצג מקום אחר - את המרתף של בניין השיכון, למשל - זה קצת בעייתי, לפחות עבור צופים ישראלים. אחר כך מגיע בלבול נוסף: אחת הסצנות מתרחשת ביונג יידיש, מוזיאון היידיש האמיתי שנמצא בתחנה המרכזית, כך שמתברר לנו שהאירועים אכן מתרחשים בתחנה (כלומר, גם בתוך העולם של הסרט ולא רק מחוצה לו). ואז נשאלת השאלה - למה?
את השאלה הזו אפשר לשאול על כל בחירה של גיתאי בסרט הזה - ובאף אחד מהמקרים היא לא תקבל תשובה מנומקת. הוא עושה הכל כדי להבהיר ש"עדיין לא מאוחר" אינו סרט מיינסטרים - זה בסדר, הוא לא חייב להיות - אבל לבחירות לא שגרתיות צריך לספק הצדקה, וקשה למצוא הצדקה ראויה לשימוש בכל אחד מהטריקים הארטיסטיים שלו. דוגמה מתבקשת אחת היא הוואן-שוט המדובר, שפתח את הסרט, שהוא אכן מרשים ברמה הטכנית - אבל ברמה הרגשית הוא לא מוסיף שום דבר. וזה, בגדול, מה שהסרט עושה לכל אורכו: הוא מעמיד תמונות אסתטיות ריקות מתוכן, נטולות נשמה. פשוט מאוד, זה סרט שאין בו עלילה, ונראה שהוא מתגאה בהיותו כזה.
וחבל, כי זה גם בזבוז זמן של הצופים וגם בזבוז כישרון של השחקנים. ב"עדיין לא מאוחר" מככבים לא מעט שחקנים טובים, חלקם כוכבים ישראלים גדולים כמו חנה לסלאו ומנשה נוי - ושלא באשמתם, אף אחת מהדמויות שהם מגלמים לא מצליחה לעורר אמפתיה. האמת היא שקשה להשתמש כאן במילה "דמויות", כי לאף אדם בסרט אין סיפור של ממש, תהליך התפתחות או אפילו את הבסיס שהוא תכונות אנושיות מעוררות הזדהות. הדמות הכי נוגעת ללב ב"עדיין לא מאוחר" היא בכלל דמותו הקטנטנה של איש הודי שעלה לארץ ומתקשה להגות את המילה "מפעל" - דמות שאפילו לא זוכה להיות מצולמת מקדימה (במסגרת אותו ניסיון מעצבן של הסרט לייצר ריחוק מכוון כדי להיראות ייחודי).
גיתאי משתמש בדמויות שלו כמו בובנאי בבובותיו, והן לא עוברות מסך כמי שפועלות מתוך צו פנימי או מתוך מבנה אישיות מסוים, אלא כמי שמקריאות מדף. ומה הן מקריאות? במקרים מסוימים אלה נאומים מעורפלים שערפולם אולי אמור לספק את העונג שמספק הניסיון לפתור חידה (הוא לא). במקרים אחרים אלה נאומים ליטרליים מדי, שבדרכים כאלה ואחרות מותחים ביקורת על ההתקרנפות בחברה הישראלית. אין נרטיב, אין "חיבור בין אנשים מזהויות שונות" כמו שהבטיח התקציר, יש רק ניסיונות לעשות רושם.
המקרה הכי גרוע הוא כנראה זה של ה"דמות" הראשית, בגילומה של השחקנית הצרפתייה המוערכת ארין ז'אקוב, שמשמשת בסרט כסוג של מספרת - זו שמזהירה את השאר מהקרנפים ומההתקרנפות. קודם כל, לא ברור למה סרט שעוסק (לכאורה) במציאות הישראלית מלווה דווקא בדיבור בשפה הצרפתית (לא שיש איתה בעיה). ומעבר לזה, לא ברורות הרבה מהפעולות שנכפה על הדמות הזו לעשות, כמו למשל בסצנת השיא, כשהיא מתגרדת באובססיביות ברגע של טירוף וגם חושפת שדיים. האם העירום הזה באמת משרת משהו? התשובה היא לא.
בספר שלו "מחשבות על הצילום", רולאן בארת' כתב על החוויות שמעוררים בו תצלומים, ופיתח שני מושגים שמתארים את החוויות האפשריות: הסטודיום והפונקטום. הסטודיום הוא ההסתכלות התרבותית-פוליטית, והפונקטום - שהגדרתו חמקמקה יותר - הוא הנגיעה האישית הדוקרת. אם להשאיל לרגע את המושגים האלו לעולם הקולנוע, אפשר לומר שהפונקטום בטח ובטח שלא מתקיים בצפייה ב"עדיין לא מאוחר", ומרוב שהסרט משתדל להיראות מלומד ולהיות מלמד - גם הסטודיום בסופו של דבר הולך לו לאיבוד.