יש סרטים שכבר בשלב התקציר מעמידים את הצופה באחד משני מצבים: "חייב/ת לראות" או "בחיים לא". הבמאית רוני קידר מצטיינת ברעיונות כאלה ואחד כזה עומד גם במרכז סרטה השלישי "משפחה", המתעלה על קודמיו לא רק בכמות הכוכבים או גובה התקציב, אלא גם בעוצמה והיומרה שבבסיסו. זה סיפור על צעירה בשם לילי (קידר עצמה), שפונה לאביה כדי שיעזור לה לשלם את שכר הדירה לסטודיו שלה. כשהיא נענית בסירוב, הופך בית המשפחה לשדה קרב. אביה (אלי דנקר), אחותה (חן יאני), אמה (יבגניה דודינה) ואחיה (אריה הספרי) מוצאים את מותם בזה אחר זה. את כל זה אנו מגלים כבר בתחילת הסיפור, מכאן והלאה מתחיל הפירוט - למה, מה קרה קודם, מה יקרה אחר כך. את כל זה היא מגוללת באוזני בתה הצעירה של הפסיכולוגית (טומי ברמבוים), כיוון שהמטפלת עצמה לא בבית.
העוקבים אחרי פועלה של קידר מחכים לראות את הרעיון הזה על המסך כבר כמעט ארבע שנים, מאז זכתה במקום הראשון בהחממה לקולנוע בינלאומי של סם שפיגל. בשבילי, לפחות, ההבטחה התגשמה, גם אם באופן שונה משדמיינתי.
"משפחה" לא מתנער ממה שהבטיח. הוא לא עוטף את מרחץ הדמים בבדיחות משוגעות והסחות דעת. זה לא אומר שאין בסרט הומור או הפוגות, אבל בבסיסו מדובר בסרט קשוח ומקאברי, חולני לרגעים. אם חיפשתם קומדיה מטורללת עם שפריצים מצועצעים של דם, חפשו במקום אחר. גם יחסית לגל האלימות הקולנועית שנראה בשנים האחרונות בישראל, "משפחה" הוא סרט חריג באפלוליותו, כאשר הסכנה איננה מתרחשת במרתף או בבסיס צבאי אלא בחדר הכניסה לבית, על הספה, בחדר השינה, בכל פינה של בית המשפחה המעוצב כמו בחלום אשכנזי.
כדי להצדיק את גודל הזוועות שתחולל הגיבורה ועל הדרך להשהות את חוסר האמון, קידר יוצרת עולם פרטי, מבודד ומפחיד בתוך בית המשפחה. האח הקטן הוא אולי חייל במדים, אבל הבית רחוק מלהיות כל-ישראלי. זהו חלל גותי, מרובה חדרים, כל כך קר ומנוכר שאפשר להרגיש את הכפור השורר בו דרך המסך. הוא מלא כל כך הרבה סודות, טרגדיות וזוועה עד שלמי שגדלה בו כמעט אין ברירה מלבד להפוך רוצחת. קל אפילו להשתכנע לרגעים שהמוות הוא הפתרון היחיד בשביל המשפחה הזו, שחצייה גברים אלימים ומסוכנים וחצייה נשים חסרות אונים שהחיים ריסקו לרצפה. ובתוך אווירת האימה והכאב ששולטים בבית, יש גם רגעים עדינים ויפים של אהבה והקרבה עצמית למען האחר. זאת אולי משפחה דפוקה לגמרי, כזו שחבריה יכולים רק להרוס זה את זה, אבל הקשר האנושי ביניהם מורכב ובלתי ניתן להתרה.
לפעמים זה סרט שובר לב, לפעמים הוא מצחיק מאוד, לפעמים מותח ושואב אל תוכו ולפעמים מרחיק ודוחה. קל זה לא, אבל אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לסבול סרט כזה באווירה קלילה. הסרט הזה לא יכול להיות גם ריאליסטי, גם קליל וגם מוסרי, כדי שנוכל לבלוע אותו אנחנו חייבים קצת להתרחק ממנו, שלא נחשוב חלילה שהסיוט הזה יכול לדבר בעקיפין גם עלינו. אווירת המעשייה המסויטת היא זו שמאפשרת לנו להתחבר, באופן מבוקר ועקיף, לחלקים המודחקים והחשוכים של הנפש. וממש כמו דמות המאזינה בתוך הסרט, להרגיש פתאום טוב יותר לגבי הבעיות המשפחתיות שלנו.
שני סרטיה הקודמים של קידר, "ג׳ו + בל" ו"סופעולם", נעשו באופן צנוע ועצמאי יותר והתהדרו באסתטיקת אינדי חיננית שמאפשרת לצופה לסלוח ביתר קלות למגרעות. ספק אם "משפחה" היה עובד כסרט כזה. קידר ניצלה כאן היטב כל כלי קולנועי שהיה בידיה כדי ליצור את האווירה הדרושה, וגם אם לפעמים היופי המוזר של הסרט מרגיש כמו קישוט-יתר, הוא תמיד מרהיב לצפייה. בעוד התסריט משאיר לא מעט מקום לדימיון (ובצדק), השחקנים משלימים בקלות את החסר בלי ליפול לגרוטסקה או להיראות מגוחכים. אין בקאסט חוליות חלשות, אבל כן יש שתי חוליות חזקות ומפתיעות בדמות השחקנים הלא מוכרים: טומי ברמבוים ואריה הספרי, שעשה קסמים עם הדמות הכי טובה אבל גם הכי קשה בסרט.
mako תרבות בפייסבוק