מעשה באיש אחד, שכתב מחזה אחד קטן, אבל חלם בגדול. בתוספת של הרבה אמונה עצמית וגיוס המונים יעיל, החלום הפך למציאות. זו לא אגדה - זו "העיר הזאת": אופרת הראפ הבלשית, שהיא במקרה גם אחת מהצגות הקאלט הכי אהובות בישראל, מגיעה סוף סוף לקולנוע. ו-וואו, אתם לא רוצים לפספס את זה.

איך הופכים יצירה בימתית אדירה ויוצאת דופן לסרט קולנוע לא פחות טוב? תשאלו את עמית אולמן. הוא היה אמיץ מספיק כדי להתעסק עם קלאסיקה, לקח לידיו את המשימה הקשה הזו ועמד בה בעוז, והפיח חיים מחודשים במחזמר האהוב. התוצאה היא שיר הלל לראפ הישראלי. גם כאן, כמו במקרה של "שם טוב האבי", התגייסו כמה מהאמנים הכי מוכשרים בישראל - ביניהם טונה, פלד, רביד פלוטניק בתפקיד חייו, אקו, סימה נון, טדרוס וטל טירנגל - וגם כמובן שלושת היוצרים המקוריים של המחזה, ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), איציק פצצתי (עומר מור) ועמית אולמן, שבעבר היה ידוע בשם "פדרו גראס" אבל מאז עשה את המהלך על שם פלוטניק וחזר לשמו המקורי. יחד, הם יצרו שלם שגדול מסך חלקיו.

"העיר הזאת", אופרת הראפ-הבלשי הכי טובה בעיר (טוב, אין יותר מדי אופרות ראפ בלשיות שמתחרות על הטייטל), עלתה מאות פעמים ברחבי הארץ. יש לה קהילת מעריצים שחוזרים שוב ושוב לצפות בג'ו, הבלש המשורר והאינטואיטיבי, שמוצא את עצמו בתעלומה לילית שמקשרת בין שותפו המקצועי והחבר הקרוב ג'ק, הפאם פאטאל שרה בנט והמגה-גנגסטר "מנשה". קהילת המעריצים הזאת גם התגייסה ותרמה מעל 300 אלף ש"ח כדי לראות את ג'ו, ג'ק, שרה בנט ומקמרפי על המסך הגדול.

חשוב להבהיר: זה ממש לא מתאים לכולם, מקרה קלאסי של "סרט כוסברה": או שתמותו עליו או שתשנאו אותו. חובבי הספוקן-וורד, למשל, יאהבו את "העיר הזאת" בכל ליבם; אוהדי מחזות הזמר והראפ ההומוריסטי יהנו גם הם, ואפילו מאוד. אם אתם לא משתייכים לאחת מהקבוצות הנ"ל, אתם מוזמנים לקחת את כל ההמלצות בעירבון מוגבל. אישית, אני לא הפסקתי לדבר על הסרט הזה יומיים.

אחד הדברים שיפים ב"העיר הזאת" המקורית זה המינימליזם על הבמה: אין עליה כלום פרט למתלה כובעים ולהקה מצומצמת. זה מותיר המון פתח לדמיון, ומפנה את הבמה - גם טכנית, וגם מטאפורית - לטקסט ולמוזיקה, שבניגוד מוחלט למינימליזם התפאורתי דווקא מתאפיינים במקסימליזם, ורוויים בתוכן, רפרנסים ושנינויות. מן הסתם שבסרט זה קונספט שכמעט בלתי אפשרי לשכפל, כי אי אפשר שהתפאורה תהיה קיר שחור. במקום, החליטו היוצרים לשמור על תפאורה עמומה שמשדרת "עיר זרה וגנרית".

וזה קצת חבל. העיר הזרה בקלות הייתה יכולה להיות תל אביב, או אפילו ראשון לציון, חיפה או פתח תקווה. החלקים הטובים ביותר - הן במחזה והן בסרט המבוסס עליו - הן השנינויות המקומיות, הישראליות. בין אם זה אומר לקרוא לארכי-נבל "מנשה" ובין אם זה להריץ דאחקות על ריבוי לשוני בשפה העברית, שירי אהבה גנריים ומוכרים ובין אם זה "חתונה ממבט ראשון". אלה החלקים שגורמים לקהל לשאוג מרוב צחוק, ובניגוד להצגה, כאן גם יש כתוביות - מה שאומר שהרבה יותר קל לא לפספס פאנצ'ים מעולים. אם להתקטנן, הדבר החלש ביותר בסרט ובמחזה הם הניסיון לייצר משהו אוניברסלי. השמות - ג'ו, ג'ק, מקמרפי - וגם העיר הגדולה הגנרית, באים בעוכריה של יצירה פשוט נפלאה. זה מאפיין גם את שאר יצירותיו של אולמן, אבל זה ממש פוטנציאל קומי אדיר ומבוזבז. ואם להיות עוד קצת קטנונית, אז היה אפשר גם להפוך את הסרט לקצת פחות מיזוגיני. נכון, זה פילם נואר, אבל זה לא תירוץ. היה אפשר להתאמץ קצת יותר. וזהו, עכשיו חוזרים להרים. 

"העיר הזאת" (צילום: מישה פלטינסקי, יחסי ציבור)
מתוך "העיר הזאת" | צילום: מישה פלטינסקי, יחסי ציבור

אגב רפרנסים, "העיר הזאת" עמוסה בהם. גם ברמת הטקסט, שבקושי השתנה מהתצוגה הבימתית; נוספה סצנה אחת, ושורות השתנו פה ושם, אבל שום דבר דרמטי. עכשיו, עם המימד הקולנועי שנוסף, יוצרי הסרט מרפררים לקלאסיקות בכל דקה פנויה, בין היתר ל"ממזרים חסרי כבוד" ו"ילדות רעות". ואם כבר קולנוע, אז עד הסוף: אין אמצעי מבע קולנועי שלא בא כאן לידי ביטוי; בין אם בצילום ובין אם בעריכה, "העיר הזאת" משתמשת בכל ארגז הכלים האמנותי שיש לה, ולא משאירה שום אופציה מאחור. היא מתפוצצת על המסך בכל הכוח, וניכר כמה אהבה הושקעה בה. זה הכל ובגדול, אין פה שום דבר מינימליסטי, התמסרות מוחלטת לחווייה. וזה כל הכיף. 

ההשוואה המתבקשת - יהיה חטא לא להזכיר אותה - היא ללין מנואל-מירנדה, יוצר המחזמר "המילטון". מנואל-מירנדה יצר שילוב מופלא ויצירתי, שכמעט ולא נראה לפניו: ראפ ותיאטרון. אני אומרת "כמעט" מפני שאי שם בירושלים, עמית אולמן התחיל גם הוא לעבוד על שילוב שכזה, שלימים יהפוך להיות "העיר הזאת". בראיונות עבר, אולמן הבהיר כי הוא התחיל לעבוד על "העיר הזאת" עוד כשלמד בניסן נתיב, דהיינו, כש"המילטון" עוד היה בחיתולים. נכון, זה רעיון שכמעט קשה להאמין לו, מרוב הדמיון בין היצירות. אבל הטיימינג מסתדר והמספרים לא משקרים: "העיר הזאת" כבר זכתה בפרסים ב-2014, כש"המילטון" עלתה לראשונה רק ב-2016. כך או כך - צירוף מקרים או לא - ליצור סרט ראפ, שכל כולו מושר ולא מתרחש על במה, זה קונספט שטרם ראינו. יכול להיות שאחרים עשו דברים דומים, אבל לא ככה. וזה חלוצי.

בקיצור, לחובבי הז'אנר, "העיר הזאת" הוא סרט פורץ דרך וכיפי לאין שיעור, בין אם ראיתם את המחזה ובא לכם עוד סיבוב, ובוודאי שאם עוד לא יצא לכם לצפות בגרסה הבימתית. הוא יותיר אתכם מתגלגלים מצחוק וייגמר לפני שתספיקו לקלוט שהוא התחיל, בקטע נפלא. מדובר ב-80 דקות של מוזיקה מעולה (שחייבת לעלות גם לספוטיפיי), שתגרום לכם להרגיש תרבותיים בתיאטרון למרות שאתם בטרנינג בשורה האחרונה של הקולנוע. מה אפשר עוד לבקש?