עם תקציב של מאות אלפי דולרים בלבד והכנסות של יותר מ-75 מיליון, "חיפוש" הפך לאחד מסיפורי ההצלחה הקולנועיים המפתיעים ביותר של 2018. המותחן בבימויו של אניש צ'אגנטי, שעוקב אחר אב שמחפש את בתו הנעדרת ומתרחש כולו על גבי מסך מחשב, הוכיח שגם הגימיק שנשמע הכי גימיקי בעולם יכול להתפוצץ כל עוד יזכה לגיבוי של תסריט מבריק ועריכה מחושבת. עבור הישראלים הוא זמין לפי שעה לצפייה בנטפליקס, אכסניה אידיאלית לסרט שלא דורש הרבה ומעניק המון, ומי שירצה עוד מאותו הדבר ימצא אותו כעת בבתי הקולנוע עם המעין-המשך שלו: "נעדרת".

"נעדרת" ("Missing"), שכתבו וביימו עורכי "חיפוש" וויל מריק וניק ג'ונסון תוך מעורבות של צ'אגנטי עצמו (שלימים ביים גם את המותחן "אמאל'ה"), לא מהווה המשך ישיר לתעלומה בכיכובו של ג'ון צ'ו - אלא רק מתחיל ממנה. כמו כל חלקת פשע טובה, גם הסיפור הזה הפך לדרמה קיטשית באחד משירותי הסטרימינג, והנערה ג'ון (סטורם ריד, "אופוריה") צופה בו רגע לפני שהיא נשאבת למערבולת דומה משל עצמה. ג'ון היא המתבגרת הכי קלישאתית שיש, זו שסוחבת איתה טראומה על אובדן אביה ומתרחקת יותר ויותר מאמה גרייס (ניה לונג, "הנסיך המדליק מבל אייר") כשזו מאמצת לחייה בן זוג חדש בשם קווין (קן ליונג, "התעשייה"). השניים יוצאים לחופשה בקולומביה, נעלמים, וג'ון נאלצת לגבור על אוזלת היד של ה-FBI כשמסכי המחשב ועוד כמה מכשירים שלה הם היחידים שנחשפים בפני הקהל.

בדיוק כמו "חיפוש", גם "נעדרת" הוא סרט שבבסיסו גימיק. וכמו כל גימיק, גם כאן העלילה צריכה להתאים את עצמה אליו אפילו במחיר של מופרכות קלה. כל המתרחש בביתה של ג'ון מוצג דרך אפליקציית המצלמה של הלפטופ שהיא משום מה משאירה פתוחה גם כשיש לה שלל סיבות להרגיש רדופה, ושיחות טלפון מתנהלות דרך המחשב כדי שהצופים יישארו עם מסך רוחבי. אבל כשגימיק כזה עובד, ועוד בפעם השנייה, אין על מה להתלונן: "נעדרת" מצמצם למינימום את הסיטואציות שבהן ההתקבעות על המסך מרגישה מאולצת מדי, והוא ערוך בצורה יעילה מספיק כדי שלא נראה את התפרים. כל אלה, יחד עם מספר רפרורים קטנים למותחנים הקודמים של צ'אגנטי, יוצרים סרט מפתיע, חכם ואף מצחיק לרגעים. 

אבל מעבר לטוויסטים הבאמת גאוניים, "נעדרת" מרשים גם מההיבט ההפקתי. אחרי ש"חיפוש" דרש שנתיים של עבודה על ימי צילום בודדים, כי צוות העריכה ממש "צייר" באנימציה את כל תוכנות המחשב ואתרי האינטרנט שניתן להעלות על הדעת, לא פלא שמי שקיבלו את המושכות הפעם הם דווקא העורכים. מריק וג'ונסון מוכיחים את יתרונות האובססיה כשהם מקדישים קטעים שלמים בתסריט לפעולות מוכרות היטב כמו התקנת תוכנה זרה או סימון "אני לא רובוט", ובמקביל מצליחים שלא לאכזב בצד האנושי, שם המתח גובר לא פעם על הקיטש. למרות שהוא מיועד לקהל מיינסטרימי למהדרין, ולמרות שניה לונג הנהדרת עושה בדקות בודדות עבודת משחק שסטורם ריד לא תעשה בחיים, קשה להתנגד ליצירה כל כך מהודקת שמתפקעת מאמביציה וחשיבה מחוץ לקופסה. טוב שהוליווד נזכרת פה ושם שאפשר לעשות סרט שאפתני גם עם קונספט מאוד צנוע.