הצופים ב"טיילר רייק: חילוץ 2" יצטרכו לחכות חצי שעה עד שהאקשן יתחיל. הם לא ימצאו הרבה בחצי השעה הזאת; לא כתיבה טובה, לא דינמיקות מעניינות בין הדמויות וגם לא רגעי משחק מוצלחים במיוחד. אבל בדקה ה-26, במחי שריקה אחת, זה יבוא. ומי שהגיע לסרט הזה בשביל האקשן יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם היה צריך לחכות לו קצת יותר מדי זמן.
זהו סרט המשך ללהיט "טיילר רייק: חילוץ" שנחת בנטפליקס ב-2020, כשעוד היינו מצונפים בביתנו ומפוחדים מהנגיף ההוא. אז, הכרנו את טיילר (כריס המסוורת', הנוקם הנורדי, מסוקס מאי פעם): שילוב מרשים בין ג'יימס בונד לטנק מרכבה סימן 4. נתקעת? צריך חילוץ? רייק יעשה כל מה שצריך כדי לחלץ אותך אם יש לך איך לשלם לו, גם אם זה אומר שעליו להבעיר ערים שלמות, להעיף כמה כלי תחבורה בגדלים שונים ולהוריד כמה עשרות ראשים. בסרט הראשון רייק חילץ ילד הודי שנשבה על ידי כנופיית סוחרי סמים; הפעם, עליו לחלץ את אחותה של האקסית שלו יחד עם ילדיה מהכלא הגיאורגי, אחרי שבעלה המתעלל החליט שעדיף למשפחה כולה לחיות שם לצדו. רייק מחליט לעזור להם, לעזאזל ההשלכות.
מי שהגיע לסרט הזה בשביל הדיאלוגים, העלילה, הנגיעות הקטנות והיחסים המורכבים בין גברים לנשים בוודאי יתאכזב. מצד שני, לראות את "חילוץ 2" בשביל הסיפור זה כמו להזמין סלט במקדונלדס. לסרט הזה יש סחורה אחת ואותה הוא מוכר בסיטונאות: האקשן. כאמור, לוקח קצת יותר מדי זמן עד שהוא מתחיל – עד הרגע הזה, הסרט מבזבז זמן על שיקומו של רייק אחרי מאורעות הסרט הראשון, וזה לא מעניין בשום צורה. אבל כשרייק עושה לנו טובה ומתחיל לפשוט על בית הכלא, אפשר לשמוע את שירת המלאכים: כסרט אקשן בסגנון עדות ואן-דאם-סיגל-סטאלון, מדובר ביצירת מופת קטנה.
ב"חילוץ" הראשון שובץ שוט אחד שהסעיר את עולם הקולנוע: מרדף חובק עיר שעבר מהרגלי אל הממונע ובמהלכו המצלמה עשתה פעלולים שאף אחד לא חשב שהמכונה הזו בכלל מסוגלת אליהם. זה היה מפואר. בסרט החדש יש כמה שוטים כאלה. אבל זה לא רק ההישג הטכנולוגי והלוגיסטי, אלא הבלגן אותו הוא משרת: בעולם של טיילר רייק המכות מסוגננות ומתואמות מספיק כדי שירגישו כמו טנגו סוער, אבל מחוספסות וכואבות מספיק כדי שנאמין לכל אגרוף ומהלומה. כלי תחבורה שונים הופכים פה ללונה פארק מדמם - רכבת נלחמת במסוק, מכוניות עפות באוויר ועושות רונדלים. טיילר יוצר נשק מכל מה שבא ליד, ולא מדובר רק במקל ובסרגל: בסצנה אחת יפהפייה, גיבורנו הופך חדר כושר שהוא נקלע אליו למתקן עינויים, ובכך מנפיק יופי של תירוצים למי שמעוניין לוותר על אימון.
אבל יש גם בעיה משמעותית ב"טיילר רייק: חילוץ 2", והיא טיילר רייק עצמו. כריס המסוורת' יודע את העבודה: הוא כריזמטי, המבטא עובד, רבות ורבים ייהנו להתבונן בו גם כשהוא פשוט חוטב עצים. אבל הדמות עצמה לא סוחבת. סרטי האקשן הגדולים ביותר לימדו אותנו שכל הפצצות בעולם לא יעזרו אם הן לא מתפוצצות על ראשן של דמויות שמעניינות אותנו. טיילר הוא לא דמות שטוחה במיוחד: יש לו עבר, פחדים וטראומות, אנחנו יודעים מה הוא רוצה וכמה הוא רוצה את זה. אבל הוא אינו מחדש לנו דבר – הוא שכול, הוא מוכה טראומה, הוא בודד וזועם, הוא גברי מאוד, ולמי אכפת? ואם כבר להתעקש לחצוץ בין סצנות האקשן עם רגעים "אנושיים" של "דרמה", למה חייבים להתרשל כל כך בדרך?
_01_15_23_10_R_re_autoOrient_i.jpg "מתוך \"טיילר רייק: חילוץ 2\" (צילום: יח\"צ באדיבות Netflix)")
האקשן של "חילוץ 2" הוא הישג קולנועי בלתי נתפס, אבל בין מרדפי מכוניות לקרבות אוויריים הוא מכיל יותר מדי סצנות אנטי-מעניינות של דרמה משפחתית. אני האחרון שיתלונן על הצורך להעמיק את הדמויות בין מרדף אחד לקרב ירי אחר, אבל הסצנות נטולות האקשן היו משעממות, וגרוע מכך – קודרות ונטולות הומור. לרוב, סרטי אקשן אמורים להיות מבדרים. כאן, הכל כל כך רציני שלרגעים הרגשתי כאילו אני עומד להידרש לקום לשירת ההמנון.
"טיילר רייק: חילוץ 2" עושה את העבודה רוב הזמן. ועקרונית, חבל מאוד שלא זכינו לראות אותו בבתי הקולנוע: סימפוניית ההרס הזאת יכולה להיראות ולהישמע נפלא על המסך הגדול. מצד שני, זהו אחד היתרונות המשמעותיים של נטפליקס: מי שישתעמם מסצנות הדיאלוגים נטולות העניין יוכל לדלג עליהן ולהגיע ישר לסיבה שלשמה התכנסנו. הדם, האש, תמרות העשן. כל אלה יוצאים מן הכלל. נכון, הסיפור באמת לא משהו, והדמויות די בנאליות; זו לא קלאסיקה של הז'אנר. אבל כשהסרט הזה נזכר מהו ועושה את מה שמצופה ממנו, הוא מתעלה על רוב מה שיצא בשנה האחרונה בתחומו. וכבר יש למה לצפות בעתיד: בסוף השבוע נטפליקס הודיעה על סרט המשך נוסף, "טיילר רייק: חילוץ 3", ולכו תדעו איזה עוד הפתעות אקשן יכללו בו.