התרבות הישראלית אמנם יונקת מאחותה האמריקאית ושואפת להשתוות אליה, אבל עדיין יש כמה דברים שלא יצליחו לעבוד פה בשום צורה. לרשימה הזו, שמלאה בשמות כמו "מוזיקת קאנטרי", "דאנקן דונאטס" או "טיפאני האדיש", נכנסו בשנת 2016 לין-מנואל מירנדה ומפעל חייו: "המילטון", מחזמר אודות אלכסנדר המילטון, האב המייסד שארה"ב תמיד שוכחת שהיה לה.
וכמו ש-2016 הייתה השנה של "המילטון", עם ביקוש בלתי נגמר לכרטיסים, ביקורות משתפכות על "המחזמר שמשנה לך את החיים" ומספר שיא של מועמדויות לפרס הטוני (16, מתוכן זכה ב-11), כך גם הייתה אמורה להיות שנת 2021. בתמורה לסכום בלתי נתפס של 75 מיליון דולר, אולפני דיסני רכשו את הזכויות לגרסה המצולמת של המופע, ותכננו להפוך אותה לאחד מהלהיטים הקולנועיים הגדולים של השנה. מגפה התפרצה, תכניות השתבשו, ובדיסני החליטו להיעזר ב"המילטון". במקום לשחרר אותו לבתי הקולנוע, הם העלו אותו מוקדם מהמתוכנן לשירות הסטרימינג דיסני פלוס, שלא הצליח ליצור יותר מדי באזז בחודשים הראשונים שלו באוויר.
מגלילה זריזה ברשתות החברתיות, בעיקר מעבר לים אבל גם כאן בישראל, נראה שהמהלך הצליח. "המילטון", שעלה ביום שישי האחרון, רגע לפני יום העצמאות האמריקאי, סוף סוף נתן לדיסני את מה שהיא חיפשה: הכתבת סדר יום. הגרסה המצולמת של המחזמר, המורכבת משלושה מופעים משנת 2016 - ומכאן שהם כוללים את הקאסט המקורי בהרכב מלא, לפני כל השינויים וההחלפות - החזירה את "המילטון" לפוקוס התרבותי, והנגישה אותו להרבה מאוד קהלים חדשים, כאלה שלא תכננו להוציא מאות דולרים על כרטיס להצגה, אם וכאשר האופציה הזו תחזור לעולם. לא, מאות דולרים זה ממש לא הגזמה (תאמינו לי, בדקתי). "המילטון" אמנם רץ כבר כמה שנים טובות, אבל עדיין מדובר בסחורה הכי חמה ומבוקשת בברודווי.
אפשר, אפילו די בקלות, למצוא אנשים שלא מבינים על מה כל ההייפ, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שדמות היסטורית אפורה עומדת במרכז אחת היצירות התרבותיות החשובות של העשור האחרון. אז איך זה בדיוק קרה? הצעד הראשון של מירנדה - שכתב והלחין את כל המחזמר - בדרכו להפוך אותו לקצת פחות משמים, הוא הליהוק. מירנדה הלטיני-אמריקאי מגלם במחזמר את המילטון הלבן, ומצטרף לקאסט שכולו שחקנים לא-לבנים המגלמים דמויות לבנות. הדמות היחידה בהצגה שמגולמת על ידי שחקן לבן היא המלך הבריטי ג'ורג' (אותו מגלם בגרסה המצולמת ג'ונתן גרוף), וגם אז מדובר בדמות שהיא לא יותר מאתנחתא קומית. מוצלחת אמנם, ובכל זאת אתנחתא.
ברוח השינויים האחרונים בתרבות האמריקאית והעולמית, עם אינספור ביטולים, שינויים והתנצלויות, מתבקש לשאול אם אותו שימוש ב"ווייטפייס" - כלומר, "התחזות" של שחקנים שחורים לדמויות לבנות - הוא מוצדק. התשובה של מירנדה היא חיובית וחד משמעית. במשך שעתיים וארבעים דקות האבות המייסדים הלבנים והפריבילגים של ארה"ב נצבעים בצבעים שמאפיינים קצת יותר את אמריקה המודרנית, והבמה ניתנת לכמה מהאוכלוסיות היותר מדוכאות של החברה, ולשחקנים שלא בטוח שהיו מצליחים לפרוץ בלי "המילטון".
המעבר המסקרן בין הגזעים הוא הרבה יותר מגימיק. נושא הגזענות והעבדות אמנם כמעט ולא מוזכר במחזמר (היחס האמריקאי למהגרים - דווקא כן) אבל התרבות הלא-לבנה תופסת חלק משמעותי מאוד ביצירה. גולת הכותרת: פסקול המחזמר, שמחליף שירי מחזמר קלאסיים בהמנוני ראפ מעודכנים, והופך ישיבות קבינט מעייפות לבאטל ממגנט. ובדיוק כשם שהקאסט נהנה ממגוון מבורך, כך גם המוזיקה של המחזמר נעה בין קטעים אינטנסיביים ומרובי משתתפים, שירים קומיים וגם כמה בלדות שמתפוצצות מרגש.
עד שישי האחרון, חלק משמעותי מהמעריצים של "המילטון" בכלל לא צפו במחזמר הזה ובכל זאת הכירו כל פינה ורפרנס בו בזכות האזנה אובססיבית לפסקול שלו. וזו ממש לא משימה קלה - השירים בו מלאים בתוכן מדיני, פוליטי ופיננסי שנזרק לחלל בקצב מסחרר (כזה שאף מצריך גלילה מזדמנת בגוגל במקביל לצפייה), אבל עשויים כל כך טוב שקשה לא להתמכר להם. עם כל ההאזנה נחשף עוד טפח, עוד בדיחה, עוד רמז מוזיקלי שגורמים למאזין לחשוב שהנה, הוא הגיע לשליטה מוחלטת בחומר - אבל זה ממש לא המצב.
הגרסה המצולמת של "המילטון" מוכיחה עד כמה מדובר בחגיגה שצריך לראות, ולא רק לשמוע. במובנים מסוימים, הסרט של דיסני מתגמל יותר ממחזמר חי, והצפייה בו מכניסה את הצופה לתוך הבמה מזוויות שונות במיקום ובמרחק - ברמה שכל טיפת זיעה או רוק של השחקנים זוכה בה למקום של כבוד. הבמה פשוטה אבל תכליתית להפליא, התלבושות לא מגוונות אבל מלאות בפרטים משמעותיים שקל לפספס מהקהל, והשחקנים מתגלים כנכסים של ממש, גם מעבר ליכולות המוזיקליות היוצאות מן הכלל שלהם.
ולמרות כל אלה, לא בטוח שהגרסה המצולמת של "המילטון" תסיר אותו מרשימת התכנים שרק אמריקאים מבינים. המופע המלא דורש לא מעט סבלנות (ההפסקה באורך דקה שמגיעה בין המערכות ממש לא מספיקה) ובעיקר הבנה בנבכי ההיסטוריה האמריקאית של המאה ה-18. המעבר מהבמה למסך אמנם פותח את "המילטון" לעוד קהלים, אבל לא בטוח שכולם יקבלו אותו בברכה.
אלה שכן ייהנו מכל שנייה הם החשודים המיידיים, אלה שלא הצליחו להשיג כרטיס או סתם רוצים סיבוב נוסף - חובבי היסטוריה, מעריצי מחזות זמר, פריקים של ראפ ואנשים שנושמים תרבות אמריקאית על כל הרבדים בה. בהתחשב בזה שהמחזמר זכה לגרסה מקומית ומחתרתית לפני כמה שנים, כנראה שיש לזה קהל. אבל מאחר ש"המילטון" הוא סרט באורך של סדרה ממוצעת, לא צריך את כל המרכיבים של החוויה בשביל להצטרף לכת. המוזיקה והריקודים עובדים גם בלי הבנה של העלילה, התכנים הפוליטיים מרתקים גם אם מחזות זמר הם לא בשבילכם, והרגעים האישיים והמשפחתיים יותר שווים את "הבטן" הגדולה שמסתתרת במחזמר.
קל להסביר למה "המילטון" הפך לתופעה, אבל קשה לגרום לכולם ליהנות ממנה. אם הכותרת "מחזמר ראפ על היסטוריה אמריקאית" לא מדברת אליכם בשום צורה, תמשיכו הלאה. אבל אם אי פעם שמעתם, התעניינתם או הסתקרנתם ממירנדה והיצירה שלו, יום שישי האחרון היה חג שכנראה פספסתם. לא כל יום המופע הכי פופולרי בברודווי נוחת בטלוויזיה - גם אם דיסני פלוס בכלל לא זמין בישראל - ולא כל יום מדובר במעבר חלק לחלוטין. "המילטון" כבר זכה בטוני, גראמי ופוליצר, אוסקר עשוי להיות היעד הבא.
ואם אתם בעניין של המוזיקה, חמישה שירים מהפסקול שכדאי להתחיל מהם:
- My Shot: למירנדה לא חסרים רגעים בהם מתפוצץ מרוב אנרגיה, אבל השיר הזה מתעלה מעל כולם. כשברולינג סטון דירגו את השירים הטובים ביותר של המאה הנוכחית, אגב, השיר הזה הגיע עד למקום ה-85.
- You'll Be Back: מעבר להפוגה הקומית המבורכת, דקות בודדות של הופעה עשו לג'ונתן גרוף את מה שתפקידים קבועים ב"Glee" ו"Looking" לא הצליחו לעשות. התפקיד של גרוף כמלך ג'ורג' גם הפך לאחד הרגעים המדוברים ביותר מהגרסה המצולמת, וזאת הודות לאיכות הצפייה הגבוהה והשפע בנוזלי פה.
- Satisfied: אני הגעתי לעולם הזה בשביל להתאהב בתפקידי משנה נשיים, ואנג'ליקה סקיילר (רנה אליס גולדסברי) היא כל מה שאפשר לחלום עליו. ההופעה שלה מופתית לא רק מבחינה מוזיקלית ורגשית, וה-Rewind שהיא מבצעת לעלילה הוא אחת מנקודות השיא של המופע.
- Dear Theodosia: הגברים של "המילטון" רבים, נלחמים, מתמרנים ובוגדים, אבל למירנדה היה חשוב שגם נדע עד כמה הם רגישים ואנושיים. קל לצקצק מול מכתב האהבה הזה של המילטון ואויבו ארון בר (לזלי אודום גו'ניור) לילדים שלהם, ועוד יותר קל לסנן את הביקורת ולהיסחף.
- Burn: אחד מההפסדים הבודדים של המילטון בטקס הטוני היה בקטגוריית השחקנית הראשית, והנאמבר הזה של פיליפה סוּ מוכיח עד כמה מדובר בפספוס. אם חשבתם שאי אפשר למלא את השיר הזה בעוד זעם וכאב, אל תפספסו את הקאבר של אנדרה דיי לשיר, מתוך המיקסטייפ המיוחד (והלא פחות ממושלם) שמירנדה הפיק - עם אמנים כמו סיה, צ'אנס דה ראפר ואשאנטי שמשדרגים עוד יותר את השירים מהמחזמר.